הגמרא ממשיכה עתה לבאר את דין קידושי כסף: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כֵּיצַד נקנית האשה לבעלה בְּכֶסֶף, נָתַן לָהּ מטבע כֶּסֶף שֶׁהוּא אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בְּאִיסָר הָאִיטַלְקִי, אוֹ שנתן לה שָׁוֶה כֶּסֶף בשווי זה, וְאָמַר לָהּ 'הֲרֵי אֶת מְקֻדֶּשֶׁת לִי', או 'הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי', או 'הֲרֵי אֶת לִי לְאִנְתּוּ' – לאשה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל הִיא שֶׁנָּתְנָה לוֹ כסף או שוה כסף, וְאָמְרָה לוֹ 'הֲרֵינִי מְקֻדֶּשֶׁת לְךָ', 'הֲרֵינִי מְאֹרֶסֶת לְךָ', 'הֲרֵינִי לְךָ לְאִנְתּוּ', אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם נָתְנָה הִיא את כסף הקדושין, וְאָמַר הוּא 'הרי את מקודשת לי', לֹא הֲווּ קִדּוּשִׁין. וְאִם נָתַן הוּא את כסף הקידושין, וְאָמְרָה הִיא 'הריני מקודשת לך', חַיְישִׁינָן – אנו חוששים לקידושין אלו מִדְּרַבָּנָן, וּצְרִיכָה גֵּט, ולכן אם בא אדם אחר וקידשה, חוששים לקידושי שניהם, וצריכה גט משניהם.
אָמַר שְׁמוּאֵל, בְּקִדּוּשִׁין, נָתַן לָהּ כֶּסֶף אוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף, וְאָמַר לָהּ, הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, או הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי, הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִנְתּוּ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. אבל אם אמר לה 'הֲרֵינִי אִישֵׁךְ', או 'הֲרֵינִי בַּעֲלֵיךְ', או 'הֲרֵינִי אֲרוּסֵיךְ', אֵין כָּאן בֵּית מֵיחוּשׁ – אין כאן אפילו ספק קידושין, ואינם חלים כלל, והטעם לכך, דִּכְתִיב – שהרי נאמר בענין זה (דברים כד א) 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה', שתתייחס הלקיחה לאשה הנלקחת, וְלֹא שֶׁיִּקַּח אֶת עַצְמוֹ להיות בעלה. וְכֵן בְּגֵרוּשִׁין, אם אמר לה בעת נתינת הגט 'הֲרֵי אַתְּ מְשֻׁלַּחַת', 'הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת', 'הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם', הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. אבל אם אמר לה 'אֵינִי אִישֵׁךְ', 'אֵינִי אֲרוּסֵיךְ', 'אֵינִי בַּעֲלֵיךְ', אֵין כָּאן בֵּית מֵיחוּשׁ – אין בזה אפילו ספק גירושין, דִּכְתִיב (שם) 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ', ולכן צריך הוא לומר נוסח שמשמעותו שילוח של האשה, וְלֹא שֶׁיִּשְׁלַח אֶת עַצְמוֹ, בנוסח שמתייחס אליו, שאינו בעלה עוד.
תְּנָן הָתָם – שנינו במשנה שם, בְּמַסֶּכֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי (פ"ד מ"ז), הָיָה מְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ – דיבר האדם עם אשתו על ענינים הנוגעים לגירושיה, או שדיבר עם אשה פנויה על ענינים הנוגעים לכך שהוא רוצה לקדשה, וְנָתַן לָהּ גִּטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ, וְלֹא פֵּרֵשׁ שנותנם לה לשם גט או לשם קידושין, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיּוֹ – די בנתינה זו, ללא דיבור, כדי שיחולו הגירושין או הקידושין, כיון שמתוך דבריהם מובן שכוונתו לגרשה או לקדשה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, צָרִיךְ לְפָרֵשׁ ולומר לה 'הרי את מגורשת', או 'הרי את מקודשת'.
אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, שגם אם לא אמר לה בפירוש שהוא מגרשה או מקדשה במסירה זו, חלים הגירושין או הקידושין, וְהוּא – ובתנאי שֶׁעֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן של הקידושין או הגירושין [אבל אם עברו לענין אחר, אף על פי שגם הוא שייך לאותו ענין, כגון שבא לקדשה, ופסקו לדבר על ענין הקידושין עצמם ועברו לדבר על הנדוניה או על השדות שיש לבעל להתפרנס מהם, אין זה נחשב ל'עסוקים באותו ענין', ואם לא אמר לה בפירוש שהוא מקדשה בנתינה זו, אינה מקודשת].
(רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן, גם כן חלים הקידושין או הגירושין. תמהה הגמרא, אם אינם עוסקים כלל בעניני קידושין או גירושין, וגם לא אמר לה דבר בשעת מסירת הגט אן הקידושין, מְנָא יַדְעִינָן מַאי קָאֲמַר לָהּ – מנין אנו יודעים למה היתה כוונתו במסירה זו, וכיצד חלים הקידושין. אָמַר (ליה) אַבַּיֵּי, מֵעִנְיָן לְעִנְיָן בְּאוֹתוֹ עִנְיָן, כלומר, כוונת רבי אלעזר ברבי שמעון לאופן שעברו לדבר על ענינים השייכים לקידושין, כגון צרכי נדוניה וכדומה, אף שפסקו מלדבר על ענין הקידושין עצמם).
