אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, אדם הבא לקדש קטנה על ידי נתינת שטר קידושין לאביה, וכָּתַב לוֹ [-לאבי הקטנה] עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, 'בִּתְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי', או 'בִּתְּךָ מְאוֹרֶסֶת לִי', 'בִּתְּךָ לִי לְאִנְתּוּ' [-לאשה], בֵּין עַל יְדֵי אָבִיהָ, שנתן את שטר הקידושין לאביה, בֵּין עַל יְדֵי עַצְמָהּ, שנתן לה את שטר הקידושין, מְקֻדֶּשֶׁת מִדַּעְתּוֹ של האב, כלומר, גם כאשר הבת מקבלת את שטר הקידושין יש צורך שיהא הדבר מדעתו של האב, כיון שהתורה זיכתה לאב את קידושי בתו הקטנה, וְהוּא – והיינו באופן שֶׁלֹּא בָּגְרָה עדיין. כָּתַב לָהּ – לבת עצמה עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, 'הֲרֵי אַת מְקֻדֶּשֶׁת לִי', 'הֲרֵי אַת מְאוֹרֶסֶת לִי', 'הֲרֵי אַת לִי לְאִנְתּוּ', בֵּין אם קיבלה את שטר הקידושין עַל יְדֵי אָבִיהָ, בֵּין אם קיבלתו עַל יְדֵי עַצְמָהּ, מְקֻדֶּשֶׁת מִדַּעְתָּהּ, כלומר, גם כשהאב הוא שמקבל עבורה את שטר הקידושין, יש צורך שהיא תתרצה בכך, וְהוּא – והיינו באופן שֶׁכבר בָּגְרָה.
דין נוסף בקידושין הנעשים על ידי שטר: שְׁטָר אֵרוּסִין שֶׁכְּתָבוֹ הסופר שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – לא לשם איש ואשה אלו, או שלא לשם קידושין [כגון שכתבו כדי להתלמד בכתיבה], אף ששניהם רוצים עתה להתקדש בשטר זה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת בו. והטעם לכך, דְּאִתְּקַשׁ הֲוָיָה לִיצִיאָה – כיון שהקישה ודימתה התורה את הקידושין לגירושין, דִּכְתִיב – שהרי כך נאמר בפרשת גירושין (דברים כד ב) 'וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר', ויש ללמוד מכך, מַה יְּצִיאָה בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ – כשם שבגירושין יש צרך שיכתב הגט לשם איש ואשה אלו, ולשם גירושין, ולמדו כן ממה שנאמר (שם כד א) 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת', והיינו שתהיה הכתיבה לשמה, אַף הֲוָיָה – גם שטר קידושין, המהווה ומקיים את האשה לבעלה, בָּעִינַן לִשְׁמָהּ – יש צורך שיכתבוהו לשם האיש והאשה הללו, ולשם קידושין.
הגמרא מביאה עתה מחלוקת בדיני כתיבת שטר קידושין לשמה: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, כְּתָבוֹ לשטר הקידושין לִשְׁמָהּ, וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ – שלא מידיעתה ורצונה, שלא הודיע לה קודם לכן שהוא כותב לה שטר קידושין, אלא לאחר שכתבו נתנו לה, והסכימה להתקדש בו. רָבָא וְרָבִינָא אָמְרֵי – אמרו שניהם, שהיא מְקֻדֶּשֶׁת, כיון שעיקר דין 'לשמה' בקידושין נלמד מגט, ובגט אין צורך בידיעתה והסכמתה של האשה, שהרי אדם מגרש את אשתו בעל כרחה, וכמו כן בקידושין, אף שאינו יכול לקדשה בעל כרחה, מכל מקום לגבי דין 'לשמה' די בכך שנכתב שטר הקידושין לשם אשה זו, ואין צורך בדעתה. רַב פַּפָּא וְרַב שְׁרַבְיָא אָמְרֵי – אמרו שניהם, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, וטעמם, כיון שיש ללמוד דבר זה מגט, כשם שבגט יש צורך בכתיבת הגט מדעתו ושליחותו של הבעל, כיון שהוא שבמעשה זה הוא מקנה את האשה לעצמה ומוציאה מרשותו, כך בקידושין יש צורך בדעת האשה, שהיא המקנה את עצמה לבעלה בשטר זה. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַב פַּפָּא וְרַב שְׁרַבְיָא, שאינה מקודשת, מִשּׁוּם דְּמוֹתְבִינָא עֲלַיְהוּ – כיון שהקשתה הגמרא על דבריהם דְּרָבָא וְרָבִינָא, הסוברים שהיא מקודשת, מֵהָא דִתְנַן – ממה ששנינו במשנה (ב"ב קסז:) 'אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי אֵרוּסִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם', וְאַף עַל גַּב דְּמוֹקְמֵי לָהּ בִּשְׁטָרֵי פְּסִיקָתָא – ואף שתירצה הגמרא שאין כוונת המשנה שם לשטרי קידושין ממש, אלא לשטרות התחייבות ממון של אבי החתן ואבי הכלה לצורך הנישואין, (וְכִדְרַב גִּידְל, דְּאָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב, אמר אבי הבת אבי הבן כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ, השיב לו אבי האב, כָּךָ וְכָךְ. כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ, כָּךָ וְכָךְ. ומתוך הדברים הללו נעשו הקידושין, אף על פי שלא עשו קנין על ההתחייבויות הממוניות, הֵן הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה בלבד, ובשטר זה עוסקת המשנה, שאין לכתוב שטרות אלו אלא מדעת שני הצדדים), הַהוּא שִׁנּוּיָא הוּא – אין זה אלא תירוץ בעלמא, ליישב את שיטת רבא ורבינא, וְלֹא סַמְכִינָן עֲלֵיהּ -ואין סומכים על כך, אלא הביאור האמיתי במשנה הוא בשטר קידושין ממש, דְּהָא [רַב אַשִּׁי, דְּהוּא] בַּתְרָא – שהוא אמורא מאוחר יותר, הָכִי אוֹקְמַהּ – העמיד כך את המשנה בבבא בתרא, ואמר כן בְּפֶרֶק הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה (כתובות קב:) שמשנה זו עוסקת בִּשְׁטָרֵי אֵרוּסִין מַמָּשׁ, כְּרַב פַּפָּא וְרַב שְׁרַבְיָא האומרים שאין כותבים שטר קדושין אלא מדעת האשה, לְמֵימְרָא דְּהִלְכְתָא כְּוָותַיְיהוּ – ויש ללמוד מכך שהלכה כמותם.
