שנינו במשנה, 'כֶּסֶף, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, דִּינָר וְשָׁוֶה דִּינָר וְכוּ', ובית הלל אומרים פרוטה ושוה פרוטה'. תַּנְיָא בברייתא, שֵׁשׁ מָעְָה כֶּסֶף הם דִּינָר. מָעָה כסף יש בה שְׁנֵי פּוּנְדְּיוֹנִין. פּוּנְדְּיוֹן יש בו שְׁנֵי אִיסָרִין. אִיסָּר יש בו שְׁנֵי מִסְמְסִין. מִסְמֵס יש בו שְׁנֵי קוֹנְטְרִיקִין. קוֹנְטְרֵק יש בו שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת. נִמְצֵאת פְּרוּטָה אַחַת מִשְּׁמוֹנָה בְּאִיסָר הָאִיטַלְקִי, וְשִׁיעוּרָהּ חַד מִמֵּאָה וְתִשְׁעִין וּתְרֵין בְּזוּזָא דְשַׁשַׁרְנַג, וְהוּא דִּינָר זָהָב שֶׁל עַרְבִיִּים. נִמְצֵאת פְּרוּטָה עַל פִּי הַשִּׁעוּר הַזֶּה חֲצִי מטבע ששמו חַכָּה, לְפִי שֶׁדִּינָר שֶׁל זָהָב שִׁשָׁה וְתִשְׁעִים חַכָּה.
אָמַר שְׁמוּאֵל, קִדְּשָׁהּ בִּתְמָרָה – אדם המקדש אשה בתמר אחד, אֲפִלּוּ עוֹמֵד השער במחיר של כּוֹר תְּמָרִים בְּדִינָר, ונמצא שתמר אחד אינו שוה אפילו פרוטה, מכל מקום היא מְקֻדֶּשֶׁת, והטעם לכך, כיון דחַיְישִׁינָן – אנו חוששים, שֶׁמָּא תמר זה שָׁוֶה פְּרוּטָה בארץ אחרת, כגון בְּמָדַי. תמהה הגמרא על דין זה, וְהָא אֲנָן תְּנָן – והרי שנינו במשנתנו שהאשה מתקדשת בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה, ומשמע שאם נתן לה דבר שאינו שוה פרוטה, אינה מקודשת, ואין חוששים שמא חפץ זה שוה פרוטה בארץ אחרת. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין קושיא מדברי המשנה על הדין שאמר שמואל, הָא – דין המשנה נאמר בְּקִידּוּשֵׁי וַדַּאי, שאין האשה מתקדשת קידושין גמורים אלא אם כן נתן לה המקדש דבר השוה כאן פרוטה. הָא – ואילו דברי שמואל נאמרו בְּקִידּוּשֵׁי סָפֵק, שאם נתן לה חפץ שאינו שוה כאן פרוטה, הרי היא ספק מקודשת, מחשש שמא במקום אחר יש בו שווי פרוטה [דעת הרמב"ם היא שדין זה הוא רק באופן שניתן להוליך את אותו מאכל עד מדי ולהשתמש בו שם, אבל אם עד שיגיע המאכל למדי יתקלקל, אין בו תועלת כלל, ואין כאן קידושין כלל. אמנם לדעת התוספות טעם הדין הוא מחשש שמא יש כאן אדם מארץ מדי שיראה שאין קידושין אלו חלים כלל, ויטעה לחשוב שאין אשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה, ולפי זה כתב הר"ן שגם אם לא ניתן להוליך את המאכל עד מדי, נחשבת היא כספק מקודשת מדרבנן].
הגמרא מביאה מעשה בענין קידושין בדבר שאינו שוה פרוטה: הַהוּא גַבְרָא דְּקַדִּישׁ בְּשׁוּטִיתָא דְּאַסָּא – מעשה באדם שקידש אשה בענף של הדס, שאינו שוה פרוטה, בְּשׁוּקָא – ומעשה הקידושין היה בשוק. שַׁלְחָהּ – שלח שאלה זו רַב הוּנָא בַּר אָחָא, קַמֵּיהּ [-לפניו] דְרַב יוֹסֵף. שָׁלַח לֵיהּ – השיב לו רב יוסף תשובה, נְגִיד כְּרַב – עליך להלקות את אותו אדם, כדברי רב [כפי שיובאו להלן], וְאַצְרִיךְ גִּיטָּא כִּשְׁמוּאֵל – ואשה זו צריכה גט, כדברי שמואל, האומר שהמקדש בדבר שאינו שוה כאן פרוטה, הרי היא ספק מקודשת, שמא שוה הדבר פרוטה במקום אחר. ומבארת הגמרא מדוע יש להלקות את אותו אדם, דְרַב מְנַגֵּיד – כיון שרב היה מחייב מלקות מַאן דִּמְקַדֵּשׁ בְּשׁוּקָא – מי שמקדש אשה בשוק, וּמַאן דִּמְקַדֵּשׁ – ומי שמקדש אשה בְּבִיאָה, ולא בכסף או שטר, וּמַאן דִּמְקַדֵּשׁ בְּלֹא שִׁידּוּכֵי – ואת המקדש אשה פתאום, בלא ששידכו ביניהם תחילה, כיון שכל מעשי הקידושין הללו הם דרך פריצות. וּכמו כן היה רב מחייב מלקות מַאן דִּמְבַטֵּל גִּיטָּא – מי ששולח גט לאשתו למקום אחר, ולאחר שהגט ביד השליח ביטל הבעל את הגט, כיון שבאופן זה אין השליח יודע שהגט מבוטל, וימסרנו לאשה כפי שנצטווה על ידי הבעל, והאשה תינשא בו. וּמַאן דִּמְסַר מוֹדָעָא אַגִּיטָּא – וכן היה רב מחייב מלקות את המוסר 'מודעא' קודם נתינת הגט לאשתו, שבמודעא זו אמר שהגט ניתן שלא מרצונו, ועל ידי זה מוציא הוא לעז לאחר הגירושין שניתן הגט בפסול, ומדובר באופן שניתן הגט בכפיה על ידי בית דין של ישראל כדין, והיינו במקום שחייב הוא לפי הדין לגרש את אשתו. וּמַאן דִּמְצַעֵר שְׁלִיחָא דְּרַבָּנָן – וכן חייב רב מלקות את המצער שליח בית דין שבא להזמינו לדין תורה, והלה קם עליו ומכהו או מבזהו. וּמַאן דְּחָיְילָא עֲלֵיהּ שַׁמְתָּא דְּרַבָּנָן תְּלָתִין יוֹמִין – ומי שנידו אותו ונשאר בנידויו שלשים יום, ולא חזר בו מהדבר שמחמתו נידו אותו [וכגון שהתחייב שבועה דרבנן, ולא רצה להשבע, ומחמת כן נידוהו]. וְחַתְנָא דְּדַיֵּיר בְּבֵי חֲמוּהַּ – וכן היה רב מלקה את החתן הדר בבית חמיו, שמא יכשל בחמותו, כיון שסתם חמות אוהבת את חתנה. נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי – בני ישיבת נהרדעא אמרו, לֹא מְנַגֵּיד רַב אֶלָּא מַאן דִּמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה בְלֹא שִׁדּוּכֵי – לא היה רב מחייב מלקות אלא את המקדש בביאה וללא שידוכים קודם לכן. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים, שהיה רב מלקה את המקדש בביאה אֲפִלּוּ בְּשִׁידּוּכֵי, מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא – כיון שזו דרך פריצות.
