הגמרא מביאה מעשה נוסף בענין קידושין בדבר שאין בו שוה פרוטה: הַהוּא גַבְרָא דְּקַדִּישׁ בְּצִיפְּתָא דְּאַסָּא – מעשה באדם שקידש אשה במחצלת של הדס, לאחר שקיבלה זאת האשה מידו אָמְרוּ לֵיהּ – אמרו הרואים את מעשה הקידושין לאותו אדם, וְהָא לֵית בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה – והרי אין מחצלת זו שוה פרוטה, וכיצד תתקדש בה. אָמַר לְהוּ – השיב להם המקדש, תִּיקַדִּישׁ לִי בְּאַרְבַּע זוּזֵי דְּאִית בָּהּ – תתקדש לי באותם ארבעה זוז שכרוכים בתוך אותה מחצלת. שְׁקַלְתָּהּ וְאִשְׁתִּיקָא – השאירה האשה את המחצלת עם המעות בידה, ושתקה. אָמַר רָבָא, הַוְיָא שְׁתִיקָה דִּלְאַחַר מַתַּן מָעוֹת – הרי שתיקתה היא שתיקה שלאחר קבלת המעות, כלומר, בשעה שנתן לה את המחצלת הרי לא ידעה כלל שיש בתוכה מעות, ואפילו שאמר לה אחר כך שיש בה מעות ושתקה, הרי זו שתיקה שלאחר מעשה הקידושין ונתינת המעות, וְכָל שְׁתִיקָה כזו דִּלְאַחַר מַתַּן מָעוֹת, וְלֹא כְּלוּם הוּא – אינה כלום, שהרי אין שתיקתה מחמת שהיא מתרצה לקידושין במעות אלו, אלא שתיקתה היא מחמת שלא איכפת לה בדבר, מאחר ובשעת קבלת המחצלת לא קיבלה אותה על דעת כן שיש בה מעות וניתן לקדש בה.
הוכיח רבא את דבריו: אָמַר רָבָא, מְנָא אֲמִינָא לָהּ – מהיכן אני אומר ולומד דין זה, ששתיקה שלאחר מתן מעות אינה כלום, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, אָמַר לָהּ האדם לאשה, כִּנְסִי [-קבלי אלייך] סֶלַע זֶה בְּפִקָּדוֹן, וּלאחר שנטלה את הסלע בתורת פקדון חָזַר וְאָמַר לה 'הִתְקַדְּשִׁי לִי בּוֹ', אם אמר כן בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת, והיא התרצתה לקבל ממנו את אותו סלע בתורת קידושין, הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת. אבל אם אמר לה כן לְאַחַר מַתַּן מָעוֹת, אם רָצְתָה להתקדש, הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת, ואם לֹא רָצְתָה בכך, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, ויש לברר את לשון הברייתא, מַאי – מה כוונתה בלשון 'רָצְתָה', וּמַאי 'לֹא רָצְתָה', אִילֵימָא – אם תאמר ש'רָצְתָה' היינו דְּאָמְרָה אִין – שאמרה בפירוש שהיא מתרצה להתקדש לו, ו'לֹא רָצְתָה' היינו דְּאָמְרָה לֹא – אמרה בפירוש שאינה רוצה להתקדש לו, מִכְּלָל – יש לדייק וללמוד מכך, דְרֵישָׁא, לגבי האופן שאמר לה כן בשעת מתן מעות, ושם לא חילקה הברייתא בין רצתה לבין לא רצתה, כִּי אָמְרָה לֹא – אפילו אם אמרה בפירוש שאינה רוצה להתקדש, נַמִּי הֲווּ קִידּוּשֵׁי – גם כן יחולו הקידושין, אַמַּאי – מדוע שיהא הדין כן, וְהָא אָמְרָה לֹא – והרי אמרה בפירוש שאינה מתרצה בכך, ולכן לא יתכן לפרש כך את הלשון 'רצתה' ו'לא רצתה' שבסיפא. אֶלָּא לָאו – בהכרח יש לפרש, שלשון 'רָצְתָה' היינו דְּאָמְרָה אִין – כן, רוצה אני בקידושין, ולשון 'לֹא רָצְתָה' היינו דְּשָׁתְקָה מִשְׁתָּק – ששתקה ולא אמרה דבר, ועל זה אמרה הברייתא בסיפא שאינה מקודשת, וּשְׁמַע מִינָּה – ויש ללמוד מכך, דִּשְׁתִיקָה דִּלְאַחַר מַתַּן מָעוֹת לָאו כְּלוּם הוּא – ששתיקה ששותקת האשה כאשר אומר לה האדם לשון קידושין לאחר שכבר קיבלה את המעות, אינה כלום, ואין זו נחשבת הסכמה לקידושין, וזהו המקור לדברי רבא, שגם אם נתן לה האיש דבר שאין בו שוה פרוטה לשם קידושין, אף שאחרי שהחפץ בידה התברר שיש בתוכו מעות ואמר לה שתתקדש בהם, אין שתיקתה נחשבת כהסכמה לקידושין אלו, ואינה מקודשת.
מקשה הגמרא על דימוי של רבא, קָשׁוּ בָּהּ – התקשו בדברי רבא בְּמקום ששמו פוּם נַהֲרָא, מִשְׁמֵיהּ [-משמו] דְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְרַב יְהוֹשֻׁעַ, מִי דָּמִי – וכי ניתן לדמות את הדין האמור בברייתא לדינו של רבא, והרי הָתָם, בדין האמור בברייתא, בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן יַהֲבִינְהוּ נִיהֲלָהּ – קיבלה האשה את הסלע בתורת פקדון, ומחמת כן סָבְרָה – חשבה בדעתה, אִי שָׁדִינָא לְהוּ – אם אשליך עתה את הסלע, לאחר שאמר לי שאתקדש בו, חַיֵּיבְנָא בְּהוּ – אתחייב באחריותו, ומחמת כן לא השליכה, ואין שתיקתה מוכיחה שהיא מסכימה לקידושין. אבל הָכָא – כאן, בדינו של רבא, הרי בְּתוֹרַת קִדּוּשִׁין יַהֲבִינְהוּ נִיהֲלָהּ – מתחילה נתן לה את המחצלת עם המעות בתורת קידושין, אִם אִיתָא דְּלֹא נִיחָא לָהּ – אם אכן אינה מתרצה להתקדש לאדם זה, תִּשְׁדִּינְהוּ – עליה להשליך את המעות עתה, מיד כשאמר לה שתתקדש בהם, ומכך שלא עשתה זאת, אלא השאירה את המעות בידה ושתקה, הרי זו הוכחה שאכן היא מרוצה בקידושין אלו.
פָּרִיךְ רַב אַחַאי – הקשה רב אחאי על סברא זו, המחלקת בין דברי הברייתא לדברי רבא, אַטּוּ כּוּלְּהוּ נָשֵׁי דִּינָא גְּמִירֵי – וכי כל הנשים שבעולם בקיאות בהלכה, ויודעות שכיון שקיבלו את הכסף בתורת קידושין אינן חייבות באחריותם, והרי ודאי יש נשים שאינן בקיאות בהלכות אלו, והסיבה שאינן משליכות את כסף הקידושין הוא כיון שאינן רוצות להתחייב באחריותם.
שַׁלְחָהּ רַב אַחָא בַּר רַב קַמֵּיהּ דְּרָבִינָא – שלח רב אחא בנו של רב שאלה זו לפני רבינא, שָׁלַח לֵיהּ – שלח לו רבינא תשובה לשאלתו, אֲנָן לֹא שְׁמִיעַ לָן – אנו לא שמענו הָא – סברא זו דְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְרַב יְהוֹשֻׁעַ, ולכן איננו חוששים לכך, אלא אנו פוסקים כדברי רבא, שאין חוששים לשתיקה שלאחר מתן מעות. אַתּוּן דִּשְׁמִיעַ לְכוּ – אך אתם, ששמעתם שאלה זו של רב הונא בנו של רבי יהושע, חוּשׁוּ לָהּ – עליכם לחשוש לסברתו, הִילְכָּךְ – ולכן, כיון שיש כאן ספק קידושין, לְאַפּוֹקֵי – אם הוא בא להוציאה, צְרִיכָה גֵּט, שמא חלו הקידושין. וּלְעַיּוּלֵי – ואם רוצה הוא לכונסה, צְרִיכָה קִידּוּשֵׁי אַחֲרִינֵי – זקוקה היא לקידושין נוספים, וְלֹא סַגִּי בְּהַנְהוּ קִידּוּשֵׁי – ואין די בקידושין אלו, כיון שיתכן שהלכה כרבא שאין אלו קידושין.
