הַהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוַת מְזַבְּנָה וַרְשְׁכֵי – מעשה באשה שהיתה מוכרת חגורות של משי, אֲתָא הַהוּא גַבְרָא – בא אדם אחד, חָטַף וַרְשְׁכָא מִינַּהּ – וחטף ממנה חגורה אחת, אָמְרָה לֵיהּ אותה אשה, הָבָה נִיהֲלִי – החזר לי את החגורה שחטפת ממני, אָמַר לָהּ בלשון שאלה, אִי יָהִיבְנָא לִיךְ מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי – אם אשיב לך את אותה חגורה, האם תתקדשי לי בה, שְׁקַלְתֵּיהּ וְאִישְׁתִּיקָה – נטלה אותה אשה את החגורה בשתיקה, ולא אמרה לו דבר. אָמַר רַב נַחְמָן, יָכְלָה לְמֵימַר – יכולה אותה אשה לומר, אִין שַׁקְלִי – אכן נטלתי ממנו את אותה חגורה, וְדִידִי שַׁקְלִי – אך נטלתי דבר השייך לי בין כך, ואין כאן כל הסכמה לקידושין אלו.
וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם תקשה על דין זה של רב נחמן מהָא דְּתַנְיָא בברייתא, קִדְּשָׁהּ בְּגֶזֶל, וּבְחָמָס [-בחפץ שנלקח מהבעלים בעל כרחו תמורת תשלום], וּבִגְנֵבָה, אוֹ שֶׁחָטַף סֶלַע מִיָּדָהּ וְקִדְּשָׁהּ בּוֹ, מְקֻדֶּשֶׁת, ומדוע במעשה זה פסק רב נחמן שאינה מקודשת. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, בברייתא, שאמרו שהיא מקודשת אפילו כשחטף סלע מידה וקידשה בו, היינו בִּדְשָׁדִיךְ – כאשר היו ביניהם שידוכים קודם לכן, ושתיקתה בשעת קבלת הסלע מלמדת שהיא מתרצית להתקדש בכך, אבל במעשה של רב נחמן, שלא היו ביניהם שידוכים קודם לכן, אין שתיקתה מוכיחה על הסכמה, ואינה מקודשת.
מוסיפה הגמרא, ואומרת, וּבִדְלֹא שָׁדִיךְ נַמִּי – וגם באופן שלא היו ביניהם שידוכים, לֹא אֲמָרָן – לא אמרו שאינה מקודשת אֶלָּא הֵיכָא דְּשַׁקְלָה לֵיהּ וְשָׁתְקָה – רק באופן שנטלה את המעות בשתיקה, אֲבָל אִי כשאמר לה שתתקדש לו אָמְרָה אִין – כן, שהיא מסכימה לכך, וְשָׁקְלָה לֵיהּ – ונטלה ממנו את המעות, אַף עַל גַּב דְּלֹא שָׁדִיךְ – אף שלא היו ביניהם שידוכים קודם לכן, קִידּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, אָמַר לָהּ כִּנְסִי סֶלַע זֶה שֶׁאֲנִי חַיָּב לֵיכִי – קבלי ממני מטבע זו בחוב שאני חייב לך, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ הִתְקַדְּשִׁי לִי בּוֹ, אם אמר כן בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת, אם רָצְתָה, הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת, ואם לֹא רָצְתָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. ואם אמר כן לְאַחַר מַתַּן מָעוֹת, אֲפִלּוּ רָצְתָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וַהֲוֵינָן בָּהּ – והסתפקנו בביאור דברי הברייתא, מַאי – מה כוונת הברייתא בלשון 'רָצְתָה', וּמַאי 'לֹא רָצְתָה', אִילֵימָא – אם נאמר ש'רָצְתָה' היינו דְּאָמְרָה אִין – כן, שמסכימה להתקדש, ואילו 'לֹא רָצְתָה' היינו דְּאָמְרָה לֹא, שאינה רוצה להתקדש, הרי יש לדייק מכך, הָא אִשְׁתִּיקָה – שאם שתקה ולא אמרה דבר, הֲווּ קִדּוּשֵׁי – הרי היא מקודשת, וְאם כן, נִיתְנֵי מְקֻדֶּשֶׁת סְתָם כִּי הָתָם – מדוע לא אמרה הברייתא רק 'מקודשת', כפי שאמרה הברייתא שהובאה לעיל, שאם אמר לה כן בשעת מתן מעות מקודשת, ומדוע הוצרכה הברייתא לומר 'רצתה מקודשת, לא רצתה אינה מקודשת', והרי דין זה שאם אמרה 'לא' אינה מקודשת פשוט הוא. אֶלָּא לָאו – ודאי כוונת הברייתא כך היא, 'רָצְתָה', היינו דְּאָמְרָה אִין – כן, שרצונה להתקדש, ו'לֹא רָצְתָה' היינו דְאִשְׁתִּיקָה – ששתקה ולא אמרה דבר, וְאוּקִימְנָא בִּדְלֹא שָׁדִיךְ – והעמידה הגמרא דין זה באופן שלא היו ביניהם שידוכים קודם לכן, וּלְפִיכָךְ לֹא הַוְיָא מְקֻדֶּשֶׁת – ולכן אינה מקודשת, וּמכל מקום, אף באופן זה שלא היו ביניהם שידוכים, מבואר בברייתא דכִי אָמְרָה אִין – שאם השיבה לו 'כן', שרוצה היא להתקדש, מִיהַת הֲוֵי מְקֻדֶּשֶׁת – הרי היא מקודשת, אַלְמָא – ומוכח מכך, בִּדְאָמְרָה אִין – שאם השיבה בפירוש 'כן' לקידושיו, אַף עַל גַּב דְּלֹא שָׁדִיךְ – הגם שלא היו ביניהם שידוכים, קִדּוּשֵׁיהּ קִדּוּשִׁין – הרי היא מקודשת, בֵּין בְּחוֹב דִּילָהּ – בין אם קידשה בחוב שהיה חייב לה, בֵּין בְּגֶזֶל דִּילָהּ – ובין אם קידשה במטבע שגזל ממנה, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
מוסיף הרי"ף, וְדין זה הוא דַוְקָא בְּגֶזֶל דִּילָהּ – בממון שגזל ממנה עצמה, כִּדְבָעֵינָן לְמֵימַר קַמָּן בְּפִרְקָא תִּנְיָינָא – וכפי שיבואר להלן בפרק שני, אֲבָל בְּגֶזֶל דְעָלְמָא – אם גזל ממון מאדם אחר וקידשה בו, אַף עַל גַּב דְּשָׁדִיךְ – אף שהיו ביניהם שידוכים קודם לכן, לָא הֲווּ קִדּוּשִׁין – אינה מקודשת, אֶלָּא אִם כֵּן קִדְּשָׁהּ בֵּיהּ לְבָתַר דְּקַנְיֵיהּ בְּיֵאוּשׁ בְּעָלִים – אלא אם כן קידש אותה בממון זה לאחר שהתייאשו הבעלים וקנה הגזלן את הממון, דְּהַוָה לֵיהּ כְּדִידֵיהּ – שבאופן זה נחשב הממון כשייך לו, ויכול לקדש בו אשה.
