שנינו במשנה, 'עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנָה בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה'. תַּנָּא – שנינו בברייתא, עבד כנעני נקנה אַף בַּחֲלִיפִין. מוסיפה הגמרא ומבארת, וְתַנָּא דִּידַן – והתנא של משנתנו, שלא מנה קנין זה בין קניני עבד כנעני, אף שאינו חולק על עיקר הדין, היינו כיון דמִילְּתָא דְּלֵיתָא בְּמִטַּלְטְלִין קָתָּנֵי – שנה התנא רק קנינים שאינם שייכים במטלטלין, והחידוש בכך שאף על פי שעבד דומה למטלטלין, נקנה הוא בקנינים אלו, אבל בקנין חליפין, הנוהג גם במטלטלין, לא הוצרך התנא לומר שעבד כנעני נקנה בו.
אָמַר שְׁמוּאֵל, עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנָה בִּמְשִׁיכָה, כֵּיצַד, תְּקָפוֹ הקונה בחוזקה וְהֵבִיאוֹ אֶצְלוֹ, הרי זה קְנָאוֹ. אבל אם קְרָאוֹ בפיו, וּבָא העבד אֶצְלוֹ, לֹא קְנָאוֹ. וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם יקשה לך על דין זה הָא דְּתַנְיָא – מה ששנינו בברייתא לְעִנְיַן קנין בְּהֵמָה, כֵּיצַד קונה את הבהמה בִּמְשִׁיכָה, קוֹרֵא לָהּ בפיו וְהִיא בָּאָה, אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ [-הכה אותה] בְּמַקֵּל וְרָצְתָה לְפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁעָקְרָה יָד וְרֶגֶל מחמת קריאתו או מחמת הכאתו, קְנָאָהּ, ומדוע לגבי עבד כנעני אמר שמואל שקנין משיכה מועיל בו רק אם עושה כן בחוזקה, ולא אם קורא לו בפיו. אין זו קושיא, כיון דשָׁאנִי בְּהֵמָה – שונה היא בהמה מעבד כנעני, כיון דְּבהמה אָדַּעְתָּא דְּמָרָהּ אַזְלָא – הולכת היא מחמת קריאתו של בעליה, ולא מרצונה, אֲבָל עֶבֶד כנעני ההולך מחמת קריאתו של האדון, אינו עושה כן בעל כרחו, אלא אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ אַזִּיל – על דעת עצמו ומרצונו הוא הולך, וכיון שאין הליכתו מתייחסת לאדם הקורא לו, אין כאן קנין משיכה.
אָמַר רַב אַשִּׁי, עֶבֶד כנעני קָטָן, כִּבְהֵמָה דָּמִי – נחשב הוא כבהמה לענין קנין משיכה, שאם קרא לו ובא, קנאו, כיון שהקטן אינו עושה את הדברים על דעת עצמו, אלא על דעת האדם המצווה אותו.
כפי שהתבאר במשנה, אחד מקנייניו של עבד כנעני הוא ב'חזקה', מביאה הגמרא ברייתא המבארת את דרך הקנין בחזקה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כֵּיצַד נקנה העבד בַּחֲזָקָה, על ידי שעושה הוא שירות של עבדות לאדם הבא לקנותו, כגון שהִתִּיר לוֹ העבד לאדון את מִנְעָלוֹ, או שהִנְעִיל לוֹ מִנְעָלוֹ, או שהוֹלִיךְ כֵּלָיו אַחֲרָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ, או שהִפְשִׁיטוֹ, הִרְחִיצוֹ, סָכוֹ, גֵּרְדוֹ, הִלְבִּישׁוֹ, הִנְעִילוֹ, וכן אם הִגְבִּיהוֹ לְרַבּוֹ, לצורך רבו, קְנָאוֹ, כיון שכל הדברים הללו הם הנהגות שעבד עושה לרבו. אמנם אם הִגְבִּיהוֹ רַבּוֹ לוֹ, לֹא קְנָאוֹ, כיון שאין קנין הגבהה מועיל בעבד כנעני. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא תְּהֵא חֲזָקָה גְּדוֹלָה מֵהַגְבָּהָה, שֶׁהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכָל מָקוֹם, וכיון שחזקה קונה עבד כנעני, ודאי שהגבהתו תקנה אותו.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב יְהוּדָה הִנְדּוּאָה [-הבא מארץ כוש], גֵּר שֶׁאֵין יוֹרְשִׁים הֲוָה – היה הוא גר שלא נולדו לו בנים לאחר שהתגייר, וכיון שכך לא היו לו יורשים [בשונה מאדם מישראל, שלעולם יש לו קרובי משפחה היורשים אותו, הרי גר הוא כקטן שנולד, ורק בנים שנולדו לו לאחר שהתגייר יורשים אותו, ואם לא נולדו לו בנים, עם מיתתו נעשים כל נכסיו הפקר], חָלַשׁ – נחלה רב יהודה הנדואה, עָאל מַר זוּטְרָא לְשַׁיּוּלֵי בֵּיהּ – בא מר זוטרא לבקרו ולשאול בשלומו, חַזְיֵיהּ דְּקָא תַּקִּיף לֵיהּ עָלְמָא טוּבָא – ראה מר זוטרא שרב יהודה הנדואה חולה מאד ועומד למות, ורצה לזכות בעבדו הכנעני של רב יהודה הנדואה, ולכן אָמַר לֵיהּ לְעַבְדֵּיהּ – לעבדו של רב יהודה, שְׁלוֹף לִי מִסָּאנֵי – חלוץ לי את נעלי, וְאַמְטִינְהוּ לְגוֹ בֵּיתָאִי – והולך לי אותם לביתי, ובכך היתה כוונתו שכאשר יפטר רב יהודה הנדואה ונכסיו יופקרו, יהיה העבד עסוק בעשיית מלאכה עבורו, ועשיית מלאכה זו תיחשב לו כקנין, וכפי שהתבאר לעיל, ש'חזקה' בעבד היינו כאשר הוא עושה לקונה אותו שירות שדרך העבד לעשות לאדונו. ומביאה הגמרא שתי דעות בענין אותו מעשה, אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש אומרים שאותו עבד גָּדוֹל הָיָה, והיה יכול לזכות בעצמו, ולכן הקדים מר זוטרא ואמר לו שיעשה עבורו מלאכה עתה, בחיי רב יהודה, ויסיימנה לאחר מיתת רב יהודה, ובכך לא יהיה רגע אחד שהוא ללא אדון, אלא מיד כאשר זֶה – רב יהודה הנדואה פֵּרֵשׁ לְמִיתָה, וְזֶה, העבד, לא יצא לחירות, אלא פֵּרֵשׁ לְעַבְדוּת – להיות עבדו של מר זוטרא שהחזיק בו, כיון שבאותו זמן עסק במלאכתו. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים שאותו עבד קָטָן הָיָה, וְכִדבריו דְאַבָּא שָׁאוּל, דְּתַנְיָא בברייתא, גֵּר שאין לו יורשים שֶׁמֵּת, וּבִזְבְּזוּ יִשְׂרָאֵל נְכָסָיו, מאחר והם מופקרים לכל, וְהָיוּ בָּהֶן [-באותם נכסים] עֲבָדִים כנעניים, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים קָנוּ עַצְמָן בְּנֵי חוֹרִין, כיון שהם מוחזקים בעצמם, וברגע שמת אדונם ללא יורשים, זכו בעצמם מן ההפקר. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אמנם דין זה נכון לגבי עבדים גְּדוֹלִים, שיש להם 'יד' לזכות בעצמם, ומתוך כך קָנוּ את עַצְמָן להיות בְּנֵי חוֹרִין, אבל עבדים קְטַנִּים, כָּל הַמַּחֲזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן, ולפי זה היה יכול מר זוטרא לזכות בו גם לאחר מיתת רב יהודה הנדואה, והטעם שאמר לו שיעשה עבורו מלאכה מיד, בחיי רב יהודה הנדואה, היינו כדי שלא יקדמנו אדם אחר לזכות בעבד.
