הגמרא ממשיכה לדון ביציאת עבד כנעני לחירות בשן ועין: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הִכָּהוּ האדון לעבד עַל עֵינוֹ, וְסִמְּאָהּ, או שהכהו עַל אָזְנוֹ, וְחֵרְשָׁהּ, עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. אבל אם הכה על הכותל כְּנֶגֶד עֵינוֹ, ונבהל העבד וּמחמת כן אֵינוֹ רוֹאֶה, או שהכה על הכותל כְּנֶגֶד אָזְנוֹ, ונבהל העבד וּמחמת כן אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, אֵין עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. מבארת הגמרא, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם בדין זה, כֵּיוָן דְּבַר דַּעְתָּא הוּא – מאחר והעבד הוא אדם בן דעת, אִיהוּ בָּעִית נַפְשֵׁיהּ – הוא הבהיל את עצמו, בכך שנתן אל ליבו את הפחד הבא מקול זה שבא אליו פתאום, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, הַמַּבְעִית אֶת חֲבֵרוֹ, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם, ומבארת הברייתא, כֵּיצַד, כגון שתָּקַע בְּאָזְנוֹ, וְחֵרְשָׁהּ, פָּטוּר, כיון שלא נגע בגופו, והניזק הוא שהבעית את עצמו, אבל אם אֲחָזוֹ וְתָקַע בְּאָזְנוֹ, וְחֵרְשָׁהּ, כיון שעשה מעשה בגופו, חַיָּב.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הִכָּהוּ האדון לעבד עַל עֵינוֹ, וְכָהֲתָה – נעשתה ראייתו חלשה, אך לא התעוור לגמרי, או שהכהו עַל שִׁנּוֹ, וְנָדְדָה מעט ממקומה, אך לא נפלה לגמרי, אִם יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַכְשָׁיו, אֵין העֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת. וְאִם לָאו, שאינו יכול להשתמש בהם עתה, הרי זה כאילו סימא את עינו והפיל את שינו לגמרי, ועֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת.
תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת, הֲרֵי שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ כְּהוּיָה, שלא היה רואה בה היטב, וְסִמְּאָהּ האדון לגמרי. או שהיתה שִׁנּוֹ נְדוּדָה, וְהִפִּילָהּ האדון לגמרי, אִם הָיָה העבד יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ כְּבָר – קודם למכתו של האדון, ועתה סימא את עינו והפיל את שינו, העֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת, וְאִם לָאו, שגם קודם לכן לא היה העבד יכול לראות ולהשתמש בשינו, אף שהאדון סימא אותו לגמרי והפיל את שינו, אֵין העֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הֲרֵי שֶׁהָיָה רַבּוֹ [-אדונו] רוֹפֵא, וְאָמַר לוֹ העבד לאדון, כְּחוֹל לִי עֵינִי – שים לי רפואה בעין, וְסִמְּאָהּ האדון בטעות, מתוך שניסה לרפאותו, או שאמר העבד לאדון חֲתוֹר לִי שִׁנִּי, לתקנה, וְהִפִּילָהּ האדון, הרי נמצא שעבד זה שִׂיחֵק בָּאָדוֹן, וְיָצָא לְחֵירוּת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נאמר בפסוק (שמות כא כו) 'וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ, וְשִׁחֲתָהּ, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ', ומלשון 'וְשִׁחֲתָהּ' יש לדרוש שאינו יוצא לחירות עַד שֶׁיִּתְכַּוֵין האדון לְשַׁחֲתָהּ, ולא כשהתכוון לרפואה. פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקת זו: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו להלכה, דְיָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים, והלכה כחכמים שאף באופן זה שהתכוון האדון לשם רפואה, יצא לחירות.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הֲרֵי שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ סְמוּיָה, שלא היה רואה בה כלל, אך היתה קיימת, וְחִטְּטָהּ – הוציא האדון את העין ממקומה לגמרי, עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון שמעתה מְחוּסַר אֵבֶר הוּא, וכשם שבכל עשרים וארבעה ראשי אברים יוצא הוא לחירות, גם בהוצאת העין, אף שגם קודם לכן לא ראה בה, יוצא לחירות.
אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב, הָיְתָה לוֹ לעבד אֶצְבַּע יְתֵרָה, כגון שהיו לו שש אצבעות בידו האחת, וַחֲתָכָהּ האדון, עֶבֶד יוֹצֵא בָּהּ לְחֵירוּת. אָמַר רַב חִסְדָּא, וְהוּא – ובתנאי שֶׁנִּסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד, כלומר, שהיא עומדת בשורה אחת עם שאר האצבעות, שאז דינה כאבר בפני עצמו.
