משנה
בְּהֵמָה גַסָּה, כגון שור ופרה, נִקְנֵית בִּמְסִירָה, על ידי שהמוכר מוסר את הבהמה ליד הקונה, בחבל הכרוך בה וכדומה, או אפילו אם לא מסרה לו בידיו, אלא הקונה תפס את הבהמה על פי ציוויו של המוכר. וְהבהמה הַדַּקָה, כגון כבש או עז, נקנית בְּהַגְבָּהָה – על ידי שמגביה אותה שלשה טפחים מהקרקע, ואינה נקנית במשיכה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר [וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר]. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְהֵמָה דַקָּה אינה צריכה דווקא הגבהה, אלא נִקְנֵית אף בִּמְשִׁיכָה, כיון שקשה להגביהה מן הארץ.
נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת – קרקעות [ומכונים כך מפני שהם קיימים לעולם, והנושה בחבירו כסף סומך על הקרקעות שבידו, שיוכל לגבות מהם את חובו], נִקְנִין בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר מכירה שנכתב עליהם, וּבַחֲזָקָה – כשעושה הקונה בפני המוכר מעשה המראה על בעלותו בקרקע, כגון שמתקין מנעול לדלת, או שפורץ את המנעול הקיים. וּנכסים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, והיינו נכסים המיטלטלים, אֵין נִקְנִין אֶלָא בִמְשִׁיכָה וכן בקנינים הדומים למשיכה, כמו הגבהה [ונקטה המשנה 'משיכה' כיון שזהו הקנין המצוי ביותר במטלטלין], וכוונת המשנה למעט ולומר שאין המטלטלין נקנים בכסף, שטר או חזקה, שהם הקנינים של קרקעות [ונחלקו אמוראים בביאור הטעם שאין מטלטלין נקנים בכסף, לדעת ריש לקיש זהו מעיקר דין התורה, שמטלטלין נקנים במשיכה וכדומה ולא בכסף. ולדעת רבי יוחנן זו תקנת חכמים, כיון שאם היו מטלטלין נקנים בכסף, היה הקונה משלם תמורת המטלטלין שנמצאים בבית המוכר, ולאחר הקנין לא היה אכפת למוכר משמירתם, ואם תפרוץ דליקה בביתו, וכיוצא בזה, לא יטרח להציל את המטלטלין שנקנו ממנו, ולכן תקנו חכמים שלא תושלם מכירת המטלטלין עד שיטלם הקונה בידיו ויעשה בהם קנין].
דין נוסף, נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, כלומר מטלטלין, נִקְנִין יחד עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת, והיינו קרקעות, בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, שהם דרכי הקנין של קרקעות, וכאשר אותו אדם מוכר לחבירו קרקעות ומטלטלין, די במעשה הקנין של הקרקע כדי לקנות גם את המטלטלין. וְאף שאין נשבעים על קרקעות, זוֹקְקִין אותם נכסים שאין להם אחריות, והיינו מטלטלין, אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת, והיינו קרקעות, לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן, כלומר, אם התחייב האדם לחבירו שבועה על מטלטלין, מגלגלים עליו גם את השבועה על הקרקעות, אם אכן יש לו תביעת קרקע על חבירו.
גמרא
דָּרַשׁ רַב בְּמקום ששמו קַמְחוּנְיָא, שבְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה. אַשְׁכְּחִינְהוּ – מצא, פגש שְׁמוּאֵל לְתַלְמִידֵי דְרַב, אָמַר לְהוּ – שאל שמואל את אותם תלמידים, מַאי אָמַר רַב בִּבְהֵמָה גַּסָּה, באיזה קנין הא נקנית. אָמְרוּ לֵיהּ – השיבו לו אותם תלמידים, הָכִי [-כך] אָמַר רַב, בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה. תמה שמואל על דבריו, ושאל את אותם תלמידים, וְהָא אֲנָן בִּמְסִירָה תְּנָן – והרי אנו שנינו במשנתנו שבהמה גסה נקנית במסירה, ואִיהוּ נַמִּי בִּמְסִירָה קָאֲמַר – וגם רב עצמו אמר שבהמה גסה נקנית במסירה, וַהֲדַר בֵּיהּ – האם חזר בו רב מדבריו, והורה שהקנין של בהמה גסה הוא במשיכה, בתמיהה. מתרצת הגמרא, הוּא דְּאָמַר – רב אמר את דבריו, כִּי הַאי תַּנָּא – כשיטתו של תנא זה, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא על הדין האמור במשנתנו, שבהמה גסה נקנית במסירה, והדקה בהגבהה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זוֹ וְזוֹ – בהמה גסה ובהמה דקה, נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה, ורב סובר כדברי חכמים, ולכן דרש כן, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
