שנינו במשנה, 'וְזוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן', כלומר, על אף שבדרך כלל אין נשבעים על קרקעות, מכל מקום אם התחייב האדם לחבירו שבועה על מטלטלין, יכול הוא לגלגל עליו ולחייבו להשבע גם על תביעת קרקע שיש לו עליו. אָמַר עוּלָא, מִנַּיִן לְדין גִלְגּוּל שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה כב) 'וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן', וביאור כפל הלשון הוא 'אָמֵן' שֶׁלֹּא שָׂטִיתִי אֲרוּסָה, וּנְשׁוּאָה, שׁוֹמֶרֶת יָבָם, וּכְנוּסָה – לאחר שכנס אותה היבם, הרי שאף על פי שהבעל ראה אותה נסתרת רק עתה, כשהיא נשואה, מכל מקום הוא מגלגל עליה שבועה גם על כך שלא שָׂטְתָה כשהיתה ארוסה או שומרת יבם, הגם שלולא שנסתרה עתה לא היה יכול להשביע אותה על זמנים אלו.
ממשיכה הגמרא ומבררת, אַשְׁכְּחָן אִסּוּר דְּאוֹרַיְיתָא, שמגלגלים בו שבועה, מָמוֹנָא מְנָא לָן – מנין שמגלגלים שבועה גם בתביעת ממון, ממטלטלין על קרקע. ומבארת הגמרא, תַּנָּא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – שנו ברייתא זו בבית מדרשו של רבי ישמעאל, קַל וָחוֹמֶר, וּמַה סּוֹטָה, שֶׁלֹּא נִתְּנָה לִיתָּבַע בְּעֵד אֶחָד – שאין עדותו של עד אחד מועילה בה לחייבה שבועה זו, אלא יש צורך בשני עדים שנסתרה כדי שיוכל בעלה להשקותה מי סוטה ולהשביעה שבועה זו, ואף על פי כן מְגַלְגְּלִין עליה שבועה ממקום אחר, שלא שטתה כשהיא ארוסה, מָמוֹן, שֶׁנִּתָּן לִיתָּבַע בְּעֵד אֶחָד, ועד אחד מחייבו שבועה, אֵינוֹ דִּין – האם אין זה קל וחומר שֶׁמְּגַלְגְּלִין שבועה ממטלטלין לקרקעות.
ממשיכה הגמרא ומבררת, אַשְׁכְּחָן – מצאנו שמגלגלים שבועה במקום שיש טענת וַדַּאי, וכגון שתובעו מטלטלין וקרקע בטענת ודאי, שאף על פי שאין נשבעים על הקרקע מצד עצמה, מכל מקום אם התחייב לו שבועה על המטלטלין, משביעו גם על טענת הקרקע, שֶׁמָּא מְנָא לָן – מנין שיכול האדם לגלגל על חבירו שבועה על טענת שמא, וכגון שהתחייב לו שבועה על דבר מסוים שיש לו בו טענת ודאי, שיכול לגלגל עליו שבועה על טענה אחרת אף שהיא תביעת שמא, שאומר לו שמא אתה חייב לי ממון נוסף. ומבארת, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, נֶאֶמְרָה שְׁבוּעָה בִּפְנִים, והיינו שבועת סוטה, שמשביעים אותה בעזרה, וְנֶאֶמְרָה שְׁבוּעָה בַּחוּץ, לגבי דיני ממונות, מַה [-כשם שלגבי] שְּׁבוּעָה הָאֲמוּרָה בִּפְנִים, עָשָׂה בָּהּ הכתוב סָפֵק כְּוַדַּאי, שהרי אין הבעל יודע בודאות שנטמאה, אלא משביע אותה מספק, כיון שנסתרה, אַף שְׁבוּעָה הָאֲמוּרָה בַּחוּץ עָשָׂה בָּהּ סָפֵק כְּוַדַּאי, שאף אם יש לו תביעת שמא על חבירו, יכול הוא לגלגל עליו ולהשביעו על תביעה זו, מאחר וכבר התחייב לו שבועה אחת על טענת ודאי.
מבררת הגמרא, עַד הֵיכָן גִּלְגּוּל שְׁבוּעָה, כלומר, על אילו טענות יכול האדם להשביע את חבירו, לאחר שהתחייב לו שבועה אחת. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, עַד דְּאָמַר לֵיהּ עַבְדִּי אַתָּה – יכול הוא אפילו להשביעו שאינו עבדו, והבינה הגמרא שכוונתו שהוא עבדו הכנעני, ותמהה על כך הגמרא, הַהוּא שַׁמּוּתִּי מְשַׁמְתִּינָן לֵיהּ – אדם זה, הטוען לחבירו שהוא עבדו, לא רק שאינו יכול להשביעו על כך, אלא חייב הוא נידוי על כך, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ 'עֶבֶד', יְהֵא בְּנִדּוּי, וזו מדה כנגד מדה, שהוא אמר שהוא עבד כנעני, המכונה 'ארור', לכן יהא הוא עצמו בנידוי, שיש בו לשון 'ארור'. ואם קורא לחבירו 'מַמְזֵר', סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים – לוקה מלקות דרבנן, כיון שהוא אמר עליו שהוא ממזר, שאם בא על בת ישראל חייב מלקות, לכן כנגד זה גם אנו מלקים אותו. ואם קרא לחבירו 'רָשָׁע', אמנם אין בית דין נזקקים לו, אך הוא עצמו יוֹרֵד עִמּוֹ עַד לְחַיָּיו – רשאי הוא לשנוא אותו ולרדת לחייו, ואפילו למעט פרנסתו, ואם כן כיצד יתכן שיוכל להשביעו שאינו עבדו. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבָּה, דְּאָמַר לֵיהּ התובע, הִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא נִמְכַּרְתָּ לִי בְּעֶבֶד עִבְרִי.
