משנה
כָּל מִצְוֹת הַבֵּן עַל הָאָב – כל המצוות שמוטל על האב לקיים בבנו, כגון, למולו, לפדותו וללמדו תורה, אֲנָשִׁים חַיָּבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת – האב חייב בכך, והאם פטורה. וְכָל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן – כל המצוות שמוטל על הבן לקיים ביחס להוריו, והיינו כיבודם ומוראם, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים – בין הבנים ובין הבנות, חַיָּבִין.
כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָא – שהזמן גורם לחיוב מצוה זו, כגון תקיעת שופר, נטילת לולב וכדומה, אֲנָשִׁים חַיָּבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכל מצות עשה שֶׁלֹא הַזְּמָן גְּרָמָא, כגון מזוזה, מעקה, השבת אבידה ושילוח הקן, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִים [אמנם יש יוצאים מן הכלל, אך כוונת המשנה שכלל זה נכון ברוב המצוות]. וְכָל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, בֵּין שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָא בֵּין שֶׁלֹא הַזְּמָן גְּרָמָא, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִים, חוּץ מִבַּל תַּקִּיף – איסור הקפת פאות הראש, וּבַל תַּשְׁחִית – איסור השחתת הזקן, וּבַל תִּטַּמָּא לַמֵתִים – איסור כהנים להטמא למת, ששלשת איסורים אלו אינם נוהגים בנשים.
גמרא
הגמרא מביאה ברייתא המבארת מה הם המצוות המוטלות על האב כלפי בנו: תָּנִינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנָן בברייתא, הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ, לְמוּלוֹ, לִפְדּוֹתוֹ אם הוא בכור לאמו, וּלְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, וּלְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, חייב האב אַף לַהֲשִׁיטוֹ בַּנָּהָר – ללמדו לשוט במים, כדי שאם תטבע ספינתו, יוכל להציל את עצמו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין מְלַמֵּד בְּנוֹ אוּמָּנוּת, כְּאִלּוּ לִמְּדוֹ לִסְטוּת, כיון שמתוך שאין לו אומנות ואין לו מהיכן להתפרנס, הרי הוא מלסטם את הבריות.
מבארת הגמרא מהיכן יש ללמוד שדברים אלו מוטלים על האב, ואין הָאֵם חייבת בהם: לְמוּלוֹ מְנָלָן – מנין שהאב חייב למול את בנו, והאם פטורה מכך, דִּכְתִיב – שהרי כך נאמר בפסוק (בראשית כא ד) 'וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמוֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אוֹתוֹ אֱלֹהִים', ויש ללמוד מלשון הפסוק שרק 'אוֹתוֹ', את אברהם, ציוה ה' למול את יצחק, וְלֹא אוֹתָהּ – שרה לא הצטוותה בכך, ואף לדורות נאמרה מצוה זו על האב, ולא על האם. אמנם מוסיפה הגמרא ואומרת, וְהֵיכָא דְּלָא מַהֲלֵיהּ אַבוּהָ – ובאופן שהאב אינו מל את בנו, מִחַיְּיבֵי בֵּי דִּינָא לְמִמְהֲלֵיהּ – חייבים בית דין למולו, דִּכְתִיב (בראשית יז י) 'הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר', ויש ללמוד מלשון זו שמצוה זו מוטלת על כל ישראל [ובית דין הם הממונים על הציבור], אלא שלכתחילה יש מצוה מיוחדת על האב. וְהֵיכָא דְּלֹא מַהֲלֵיהּ בֵּי דִּינָא – ואם לא מלו אותו בית דין בקטנותו, מִיחַיֵּיב אִיהוּ לְמִמְהָל נַפְשֵׁיהּ – חייב אותו אדם למול את עצמו, דִּכְתִיב (בראשית יז יד) 'וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר', הרי שהטילה התורה מצוה זו גם על האדם עצמו.
'לִפְדּוֹתוֹ', מְנָלָן שהאב חייב בכך, דִּכְתִיב (שמות לד כ) 'כָּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶה'. וְהֵיכָא דְּלֹא פַּרְקֵיהּ אַבוּהָ – ובמקרה שלא פדה אותו אביו, מִיחַיֵּיב אִיהוּ לְמִפְרָק נַפְשֵׁיהּ – חייב הבכור לפדות את עצמו כשיגדל, כיון שנאמר לשון 'תִּפְדֶה', קְרִי בֵּיהּ – וניתן לקרוא זאת כאילו נאמר תִּפָּדֶה, כלומר, תפדה את עצמך. ממשיכה הגמרא ומבארת, וְאִיהִי – והאשה, אמו של הבכור, מְנָלָן דְּלֹא מִיחַיְּיבָה – מנין שאינה חייבת בפדיונו, דִּכְתִיב – כיון שנאמר 'תִּפְדֶה' ודורשים זאת כאילו נאמר 'תִּיפָּדֶה', ומכך יש ללמוד שרק כָּל שֶׁמְּצֻוֶּה לִפְדוֹת עַצְמוֹ כשיגדל, מְצֻוֶּה לִפְדוֹת אֲחֵרִים [-בנו], וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה לִפְדוֹת עַצְמוֹ, והיינו אשה, שאין בה מצוות פדיה גם אם היא בכורה, אֵינוֹ מְצֻוֶּה לִפְדוֹת אֲחֵרִים. ממשיכה הגמרא ומבארת דין זה עצמו, וְאִיהִי – האשה, מְנָלָן דְּלֹא מִיחַיְּיבָא בְּפַרְקוּנַהּ – מנין שאינה חייבת לפדות את עצמה, ומבארת הגמרא, דִּכְתִיב 'תִּפְדֶה' ודורשים זאת כאילו נאמר 'תִּפָּדֶה', ויש ללמוד מכך, כָּל שֶׁאֲחֵרִים מְצֻוִּים לִפְדּוֹתוֹ, והיינו בן, מְצֻוֶּה לִפְדוֹת אֶת עַצְמוֹ כשיגדל, וְכָל שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְצֻוִּים לִפְדּוֹתוֹ, והיינו בת, אֵינוֹ מְצֻוֶּה לִפְדוֹת אֶת עַצְמוֹ. ממשיכה הגמרא ומבררת, וּמִנַּיִן דין זה עצמו, שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְצֻוִּין לִפְדּוֹתָהּ, ומבארת, דְּאָמַר קְרָא (שמות יג יג) 'וְכָל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶה', ויש לדרוש מכך שמצוה זו היא רק בבָּנֶיךָ, וְלֹא בבְּנוֹתֶיךָ.
