כפי שהתבאר לעיל, יש מצוה על האדם ללמד את בנו תורה, וכן יש לאדם מצוה ללמוד בעצמו תורה. הגמרא מביאה עתה ברייתא המבארת את סדר הקדימויות ביניהם: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, היה הוּא צריך לִלְמֹד וּבְנוֹ צריך לִלְמֹד, ואין לו מספיק נכסים שיוכלו שניהם ללמוד יחד, הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה בְּנוֹ זָרִיז וּמְמֻלָּא בְּתַלְמוּדוֹ, וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, ורואה האב שבנו יצליח יותר ממנו, בְּנוֹ קוֹדְמוֹ. ומביאה הגמרא מעשה בענין זה, כִּדְרַב יַעֲקֹב, דְרַב יַעֲקֹב בְּרֵיהּ [-בנו] דְרַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב, שַׁדְרֵיהּ אַבוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי – שלחו אביו ללמוד תורה לפני אביי, כִּי אֲתָא – כשחזר רב יעקב לבית אביו, חַזְיֵיהּ דְּלֹא הֲוָה מִיחַדְדָן שְׁמַעְתְּתֵיהּ – ראה שאין הסוגיות מחודדות בפיו כראוי, אָמַר לֵיהּ – אמר רב אחא לרב יעקב בנו, אם כך, שאינך מחודד בלימודך, אֲנָא עָדִיפְנָא מִינָּךְ – אני קודם לך, תִּיב אַתְּ – שב אתה כאן ועסוק בצרכי הפרנסה, וְאֵיזִיל אֲנָא – ואני אלך ללמוד תורה.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, היו לפני האדם שני דברים אלו, לִלְמֹד תּוֹרָה, וְלִישָּׂא אִשָּׁה, לוֹמֵד תּוֹרָה תחילה וְאַחַר כָּךָ נוֹשֵׂא אִשָּׁה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא אִשָּׁה מחמת הרהורי עבירה, נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךָ לוֹמֵד תּוֹרָה. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כך היא ההֲלָכָה, תחילה נוֹשֵׂא אִשָּׁה, וְאַחַר כָּךָ לוֹמֵד תּוֹרָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, בתמיהה, רֵחַיִם בְצַוָּארוֹ – עול פרנסת הבית מוטל על צוארו, וְיַעֲסֹק בַּתּוֹרָה – וכי יכול הוא לעסוק בתורה, אלא תחילה ילמד תורה ואחר כך ישא אשה. ומבארת הגמרא, וְלֹא פְּלִיגֵי – אין ביניהם מחלוקת, אלא הָא לָן – מה שאמר שמואל, שנושא אשה ואחר כך לומד תורה, היינו לנו, בני בבל, כיון שהיתה דרכם ללכת לארץ ישראל ללמוד תורה, ונמצא שאין עול הבית מוטל על כתפיו, ומאידך כיון שנשא אשה פנוי הוא מהרהורי עבירה, וְהָא לְהוּ – ומה שאמר רבי יוחנן, שלומד תורה ואחר כך נושא אשה, היינו להם, לבני ארץ ישראל, שלומדים תורה במקומם, ולאחר שנושא אשה ליבו טרוד בצרכי ביתו, ואינו יכול לעסוק בתורה כראוי.
אָמַר רַבִּי אַבָּא, וְכֵן תַּנָּא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – וכך שנו בברייתא בבית מדרשו של רבי ישמעאל, עַד שיהא האדם בן עֶשְׂרִים שָׁנָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה לָאָדָם, אֵימָתַי יִשָּׂא אִשָּׁה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה, אָמַר הקדוש ברוך הוא, תִּפַּח עַצְמוֹתָיו.
אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נָתָן בַּר אַמִּי, יָדְךָ עַל צַוְּארֵי דִבְרָךְ – בעוד ידך תקיפה על צוארו של בנך, היה זהיר ללמדו תוכחה, והיינו מִשִּׁיתְּסַר וְעַד עֶשְׂרִים וְתַרְתֵּין – מגיל שש עשרה ועד עשרים ושתים, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים, מִתַּמְנֵי סְרֵי וְעַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע – מגיל שמונה עשרה ועד עשרים וארבע, כי קודם לגיל זה אין בו דעת לקבל כל כך את דבריך, ולאחר מכן כבר לא יקבל את דבריך, דִּכְתִיב – שנאמר (משלי כב ו) 'חֲנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה'.
מבררת הגמרא, עַד הֵיכָן חַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה, כלומר, אילו חלקים מהתורה חייב האדם ללמד את בנו. תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לספק זה, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, לִמְּדוֹ האב לבנו מִקְרָא, אֵין מְלַמְּדוֹ – אינו חייב ללמדו מִשְׁנָה, אלא מכאן ואילך ילמד הבן בעצמו. וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, 'מִקְרָא', שחייב האב ללמד את בנו, זֶה תּוֹרָה – חמשה חומשי תורה, ולא נביאים וכתובים.
וּכְשֵׁם שֶׁהוּא [-האב] חַיָּב לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ, כָּךָ הוּא חַיָּב לְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ט) 'וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ', אִם כֵּן, שחייב האדם ללמד גם את בני בניו, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – מדוע נאמר 'וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם' (דברים יא יט), אלא כדי שנדייק ונלמד מכך, שרק את בְּנֵיכֶם אתם מצווים ללמד תורה, וְלֹא את בְּנוֹתֵיכֶם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה, נחשב הוא כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ בעצמו מֵהַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ט) 'וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ', וְסָמֵיךְ לֵיהּ – ונאמר בסמוך לכך, בפסוק שאחריו, 'יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב'.
אָמַר רַב סַפְרָא, מִשְׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו – יחלק את שנותיו לשלשה חלקי לימוד, שְׁלִישׁ בְּמִקְרָא, וּשְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה, וּשְׁלִישׁ בְּתַלְמוּד – בלימוד והבנת טעמי המשניות, ולפרש את הסתירות הנראות לכאורה בין המשניות. תמהה הגמרא, וּמִי יָדַע כַּמָּה חַיֵּי – וכי יודע האדם כמה יהיו שנות חייו, שמתוך כך ידע כיצד לחלקם לשלשה חלקים. ומתרצת, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה מימרא זו אלא לְיוֹמֵי: – שיחלק כל יום מימיו לשלשה חלקים, וילמד מקרא, משנה ותלמוד [אמנם כתבו תוספות שתלמוד בבלי מכיל את שלשת החלקים, מקרא, משנה ותלמוד. והרמב"ם (תלמוד תורה, פ"א הלכות יא-יב) כתב, 'וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, ויבין במידות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך הוא עיקר המידות, והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא… במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם, אבל כשיגדיל בחכמה, ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה, יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה, כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד, לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו'].
