הגמרא מבארת עתה מנין לומדים את עיקר דין שליחות מן התורה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, מִנַּיִן יש ללמוד שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי קרבן פסח (שמות יב ו) 'וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כָּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם', וְכִי יתכן שכָּל הַקָּהָל שׁוֹחֲטִים את קרבנותיהם, וַהֲלֹא אֵינוֹ שׁוֹחֵט אֶלָּא אֶחָד עבור כל חבורה [ולא יתכן שישחטו כמה ביחד, שהרי דרשו חכמים (חולין כט.) שאין שני בני אדם רשאים לשחוט קרבן אחד], אלא מִכָּאן יש ללמוד שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, וכיון שכל ישראל שולחים את שלוחם לשחוט עבורם את קרבן הפסח, הרי זה כאילו כולם שוחטים קרבנות אלו.
וְלִדְבַר עֲבֵירָה, אֵין אוֹמְרִים שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, דְּקַיְימָא לָן – שהרי כך מקובל בידינו להלכה, שאֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה, והטעם לכך, כיון דְּאָמְרִינַן, דִּבְרֵי הָרַב – דברי ה', שציוה שלא לעבור עבירה זו, וְדִבְרֵי תַּלְמִיד – דברי האדם ששלחו לעבור עבירה, דִּבְרֵי מִי שׁוֹמְעִין, הלא בודאי יש לשמוע לציווי ה' שלא לעבור עבירה זו, ואם כן מה שעשה זאת השליח אין זה מחמת ציווי המשלח, שאין לו לשמוע בקולו כלל, אלא מחמת רצונו, ומחמת כן אין דבר העבירה מתייחס למשלח, אלא לשליח עצמו.
אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, יְתוֹמִים שֶׁבָּאוּ לַחֲלֹק בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶן, והיו ביניהם מקצת גדולים ומקצת קטנים, בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶן [-לקטנים שבין היתומים] אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וּבוֹרְרִין לָהֶם חֵלֶק יָפֶה, וְאִם הִגְדִּילוּ אותם יתומים קטנים, יְכוֹלִין לִמְחוֹת ולסרב לקבל את החלק שבררו להם בית דין, ומתבטלת החלוקה, וחולקים מחדש כפי רצונם. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ [-עצמו] אָמַר, שלא כדברי שמואל, אלא אִם הִגְדִּילוּ היתומים הקטנים, אֵין יְכוֹלִין לִמְחוֹת, שאִם כֵּן – אם נאמר שיכולים הם למחות, מַה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה – במה יפה וחזק הוא כח בית דין, אם ניתן לבטל את חלוקתם. וְקַיְימָא לָן כְּדִידֵיהּ דְרַב נַחְמָן – ומקובל בידינו להלכה כפי שסבר רב נחמן עצמו, שאינם יכולים למחות, ולא כפי שאמר בשם שמואל, שיכולים הם למחות. וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שאינם יכולים למחות, היינו הֵיכָא דְּלֹא טָעוּ בַּשּׁוּם – באופן שלא היתה לבית דין טעות בשומת ואומדן ערך הקרקע, ואף על פי שלא טעו בכך, יש צורך להשמיענו דְּאֵינָן יְכוֹלִין לִמְחוֹת בָּרוּחוֹת – שאינם יכולים למחות בבחירת הצדדים שבחרו עבורם בית דין, שאם בחרו עבורם חלק בצד דרום, והם מעדיפים חלק בצד צפון, אינם יכולים למחות ולבטל את החלוקה, מהטעם שהתבאר, דְּאִם כֵּן, שיכולים הם למחות, מַה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה, אֲבָל אִי טָעוּ בַּשּׁוּם – אך אם טעו בית דין בשומת ערך הקרקע, יְכוֹלִין לִמְחוֹת, ובזה אין מחלוקת כלל, כְּדִתְנַן – וכפי ששנינו במשנה בכתובות (צט:), שׁוּם הַדַּיָּינִין – קרקע ששמו אותה הדיינים, שֶׁפִּיחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ שֶׁהוֹתִירוּ שְׁתוּת – וטעו בשיעור שישית, יותר משוויה האמיתי או פחות משוויה האמיתי של הקרקע, מִכְרָן בָּטֵל.
