אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ – אחים שירשו נכסים מאביהם, וחלקו ביניהם, הֲרֵי הֵן כְּלָקוֹחוֹת – נחשבים הם כאילו קנו זה מזה את הנכסים, והטעם לכך, כיון ש'אין ברירה', ואין אנו אומרים שכאשר נטל כל אחד מהם מחצית מהנכסים התברר שזהו החלק שלפי האמת ירש מאביו, אלא יתכן שאדרבה החלק שהוא ירש מאביו הגיע ליד אחיו, אלא כיון שהסכימו ביניהם לחלוק בדרך זו, הרי זה כאילו כל אחד קנה מחבירו את חלקו תמורת החלק שנתן לו, וכיון שהם נחשבים כקונים זה מזה את הנכסים, חלים עליהם דיני אונאה, שאם היתה להם טעות בהערכת שווי הנכסים פָּחוֹת מִשיעור שְּׁתוּת – שישית המקח, נִקְנָה המִקָּח, כיון שעל שיעור טעות שכזה דרך בני אדם למחול זה לזה. ואם היתה הטעות יָתֵר עַל שְׁתוּת – יותר משיעור שישית של המקח, בָּטֵל מִקָּח, וחלוקת הנכסים בין האחים מתבטלת, וצריכים להחזיר את הנכסים ולחלוק בהם שוב. ואם היתה האונאה שְׁתוּת – בשיעור שישית בדיוק, הדין הוא שקָנָה אותו אח את חלקו בנכסים שהגיעו לידו, וּמַחֲזִיר את שיעור האוֹנָאָה.
אָמַר רָבָא, הָא דַּאֲמַרְתְּ – דין זה שאמרת, שאם היתה האונאה פָּחוֹת מִשְּׁתוּת, נִקְנֶה מִקָּח, לֹא אֲמָרָן – לא אמרנו כן אֶלָּא הֵיכָא דְּלֹא שַׁוֵּי שָׁלִיחַ – רק באופן שלא מינה אותו אח שהפסיד שליח לעשות עבורו את החלוקה עם אחיו, אֲבָל הֵיכָא דְּשַׁוֵּי שָׁלִיחַ – אבל באופן שמינה שליח לשם כך, ואותו שליח הוטעה והפסיד לו שיעור הקטן משתות, אָמַר לֵיהּ – יכול אותו אח שמינה שליח לעשיית החלוקה לטעון כלפי השליח, לְתַקּוּנֵי שַׁדַּרְתִּיךְ וְלֹא לְעַוּוּתֵי – שלחתי אותך לעשות עבורי דבר מתוקן ומועיל, ולא לעשות עבורי דבר מעוות וגרוע, וכיון שבחלוקה זו נוצר הפסד לאותו אח, מתבטלת השליחות של אותו אדם, ונמצא שנעשתה החלוקה על ידי אדם שאינו שלוחו של בעל הקרקע, ומתבטלת החלוקה.
וְהָא דַּאֲמַרְתְּ – ודין זה שאמרנו, שאם היתה האונאה בשיעור שְׁתוּת – שישית מהנכסים, קָנָה אותו אח את החלק שהגיע לידו, וּמַחֲזִיר את שיעור האוֹנָאָה לבעליה, לֹא אֲמָרָן – לא אמרנו כן אֶלָּא באופן דְּלֹא אַמּוּר נִפְלוֹג בְּשׁוּמָא דְבֵי דִּינָא – שלא הסכימו ביניהם לחלוק את הנכסים על פי שומת בית דין, אֲבָל אָמוּר נִפְלוֹג בְּשׁוּמָא דְבֵי דִּינָא – אבל אם הסכימו ביניהם לחלוק בנכסים בשומת בית דין, לֹא – אין הדין כן, ואין אומרים שחלה חלוקתם, דְּהָא תְּנָן – שהרי כך שנינו במשנה (כתובות צט:) שׁוּם הַדַּיָּינִין, שֶׁפָּחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ שֶׁהוֹתִירוּ שְׁתוּת, מִכְרָן בָּטֵל, ושם נאמר הדין לגבי בית דין שמכרו נכסי יתומים, וטעו בשיעור שתות, בין לטובת היתומים ובין לרעתם, בכל מקרה אמרה המשנה שמכרם בטל, והוא הדין כאן, שאם חלקו אותם אחים בבית דין, וטעו בשיעור שישית, חלוקתם בטילה.
וְהָא דְּאָמַר – ודין זה שאמרנו, שאם היתה הטעות בשיעור היָתֵר מִשְּׁתוּת, בָּטֵל מִקָּח לגמרי, לֹא אֲמָרָן – לא אמרנו כן אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלֵי, שיש בהם דיני ושיעורי אונאה, אֲבָל בִּמְקַרְקְעֵי – אם היתה הטעות בחלוקת קרקעות שבין האחים, אֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת, כיון שנאמר (ויקרא כה יד) 'וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו', וכיון שאיסור אונאה נאמר בסמוך למילים 'מיד עמיתך', דרשו חכמים שרק בדבר הנמסר מיד ליד, והיינו מטלטלין, נאמרו דיני אונאה, אבל בקרקעות, שאינן נמסרות מיד ליד אלא קבועות במקומם, לא אמרה התורה דיני ושיעורי אונאה.
וּבִמְקַרְקְעֵי נַמֵּי לֹא אֲמָרָן – וגם בחלוקת קרקעות לא אמרנו שאין דין אונאה ושאין החלוקה מתבטלת, אֶלָּא דְּפָלוּג בְּעִלּוּיָא – רק באופן שחלקו לפי ערך ושווי הקרקעות, וטעו בזה, שבאופן זה אין אונאה לקרקעות ואין החלוקה מתבטלת, אֲבָל בִּמְשַׁחְתָּא – אך אם חלקו בחבל, שמדדו את גודל הקרקע וחילקוה ביניהם, לֹא – אין אומרים כן, אלא יש אונאה באופן זה, ואם התבררה הטעות, מתבטלת החלוקה, והיינו כִּדבריו דְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא, כָּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן, שהיתה מדידתו לצורך המכירה או החלוקה באחת מדרכים אלו, אֲפִלּוּ אם היתה הטעות פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה, חוֹזֵר. מֵהָא שַׁמְעִינָן – מדינים אלו יש לנו ללמוד, דְּאֵין לְקַרְקָעוֹת, לֹא אוֹנָאָה אם היתה הטעות בשיעור שישית, וְלֹא בִּטּוּל מִקָּח אם היתה הטעות גדולה משישית.
