אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת אמוראים זו בבית המדרש, רַב אָמַר, אֵין שָׁלִיחַ נַעֲשָׂה עֵד, כלומר, אדם שנשלח לעשות דבר מסוים, כגון לקדש אשה, או לפרוע חוב, עבור אדם אחר, אינו יכול להעיד על מעשה זה עצמו שעשה, כגון להעיד שקידש את האשה או שפרע את החוב, ולהצטרף עם עד נוסף לקיום הדבר, כיון שכלל הוא בידינו ש'שלוחו של אדם כמותו', ואם כן בעת עשיית המעשה עבור המשלח דינו כדין המשלח עצמו, וכשם שהמשלח פסול להעיד על עצמו, כך שליח זה פסול להעיד על עצמו. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרֵי – בבית מדרשו של רבי שילא אמרו, שָׁלִיחַ נַעֲשָׂה עֵד, ואין הוא נחשב כשליח עצמו לענין זה שיפסל לעדות על מעשה זה. וְהִלְכְתָא – וההלכה במחלוקת זו היא ששָׁלִיחַ נַעֲשָׂה עֵד.
מביא הרי"ף מעשה שהובא בירושלמי (פ"ב ה"א) בענין זה: חַד בַּר נָשׁ – אדם אחד, אַפְקִיד גַּרְבּוֹי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ – הפקיד חבית של יין אצל חבירו, ושלח את החבית על ידי סבל, וְכָפַר בֵּיהּ – לאחר זמן כפר השומר בפקדון וטען שלא קיבלו, אֲתָא עוּבְדָּא קוֹמִי – בא מעשה זה לפני רַבִּי יִרְמְיָה, וְעָשָׂה את השָׁלִיחַ עֵד, וְחִיְּבוֹ שְׁבוּעָה עַל יְדֵי הַכַּתָּף – קיבל את עדותו של הסבל [הנושא את משאו בכתף] שהביא את חבית היין לבית השומר, ועד אחד המכחיש את דברי הנתבע מחייבו שבועה דאורייתא.
אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, אדם שאָמַר לִשְׁנַיִם, צְאוּ וְקַדְּשׁוּ לִי אֶת הָאִשָּׁה, הֵן הֵן שְׁלוּחָיו, הֵן הֵן עֵדָיו, כלומר, שלוחיו הם לקדש עבורו את האשה, ונאמנים הם כשני עדים על קידושין אלו, ואינם צריכים להביא עדים אחרים, וכפי שהתבאר, ששליח נאמן כעד. וְכֵן בְּגֵירוּשִׁין, אם שלח האדם גט לאשתו על ידי שני שליחים, נאמנים הם בתורת עדים לומר שקיימו את שליחותו ונתנו את הגט לאשה. וְכֵן בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לִשְׁנַיִם תְּנוּ מָנֶה זֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ, ולאחר זמן הֵם אוֹמְרִים נָתַנְנוּ לאותו אדם את הממון, וְהוּא – המלוה אוֹמֵר, לֹא נָטַלְתִּי מהם ממון זה, הרי הם נאמנים כשני עדים לומר שאכן פרעו את החוב למלוה, ואף שלכאורה יש להם 'נגיעה' בעדותם, שהרי אם לא יעידו שפרעו את הממון, יתבע מהם הלוה המשלח שיחזירו לו את הממון, אין זו נגיעה, והטעם לכך, מִגּוֹ דְּיָכְלֵי לְמֵימַר אַהְדְּרִינְהוּ לְלֹוֶה – מתוך שיכולים הם [אם ירצו לשקר] לומר שהחזירו את המעות ללוה המשלח, ויהיו נאמנים בדבריהם, נמצא שאין להם כל נגיעה, שהרי אם יתבעם הלוה יאמרו שהחזירו לו, וכיון שאין להם נגיעה בעדותם, יָכְלֵי לְמֵימַר פְּרַעְנוּהוּ לְמַלְוֶה – נאמנים הם גם באומרם שפרעו את הממון למלוה. וְהַנֵּי מִילֵּי – ואמנם דין זה, שיכולים הם לומר שהחזירו את הממון ללוה ולכן הם גם נאמנים לומר שפרעוהו למלוה, היינו רק מִקָּמֵי דְּלִיתְּקוּן רַבָּנָן שְׁבוּעַת הֶיסֵת – קודם שתקנו חכמים שבועת היסת על הכופר בכל, והיה הדין שהכופר בכל פטור לגמרי, ומחמת כן היו יכולים לכפור בתביעתו של הלוה ולומר שהחזירו לו את המעות, ולא היו חייבים להוכיח את דבריהם, אֲבָל הַשְׁתָּא דְּתַקּוּן רַבָּנָן שְׁבוּעַת הֶיסֵת – אך עתה שתקנו חכמים שהכופר בכל חייב שבועת היסת על דבריו, כֵּיוָן דְּאִי בָעוּ לְמֵימַר אַהְדְּרִינְהוּ לְלֹוֶה – הרי אם היו רוצים אותם שני שליחים לטעון ולומר שהחזירו את הממון ללוה, והוא היה מכחישם ואומר שלא החזירו לו, מִיחַיְּיבֵי לְאִשְׁתְּבוֹעֵי שְׁבוּעַת הֶיסֵת – היו חייבים להשבע שבועת היסת להכחישו, כִּי אָמְרִי נַמִּי פְּרַעְנוּהוּ לְמַלְוֶה – גם כשהם אומרים שנתנו את הממון למלוה, מִיחַיְּיבֵי – חייבים הם להשבע שְׁבוּעַת הֶיסֵת דְּפַרְעִינְהוּ לְמַלְוֶה – שפרעו את הממון למלוה, כיון שהם כופרים בכל התביעה וטוענים שאין הממון בידם [והגם שהלוה והמלוה אינם תובעים אותם בטענת 'ברי', שהרי הלוה אינו יודע שלא מסרו את הממון למלוה, והמלוה אינו יודע כלל שנמסר להם ממון עבורו, מכל מקום כיון שהלוה טוען שמסר להם ממון, והמלוה טוען שלא קיבלו, מבין שניהם יש כאן תביעה הנחשבת כ'ברי' שנטלו את הממון לעצמם, וחייבים הם להשבע שבועת היסת להכחיש תביעה זו]. וְלֹא מִיקַבְּלָא עֵדוּתָן – ואין עדותם מתקבלת ללא שבועה, לומר שנתנו את המעות למלוה, כיון דְּנוֹגְעִין בְּעֵדוּתָן הֵן, שרוצים הם לומר שפרעו למלוה, כדי להפטר מהלוה. ואף שבין אם יטענו שפרעו למלוה ובין אם יטענו שהחזירו ללוה יצטרכו להשבע על דבריהם, מכל מקום כיון שהוצרכו להשבע כדי שיאמינו לדבריהם, עד הצריך שבועה אינו עד נאמן. [הִלְכָּךְ – ולכן, כִּדְאָמְרִי פְּרַעְנוּהָּ לַמַלְוֶה – כשהם אומרים שפרעו את הממון למלוה, הֲווּ כְּמַאן דְּאָמַר לֵיהּ – הרי הם נחשבים כאדם שחבירו אומר לו מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם, דְּמִשְׁתְּבַע הֶיסֵת וּמִפְּטַר – שהוא נשבע היסת ונפטר מתביעתו, ואף אותם תובע הלוה שנתן להם מנה ולקחוהו לעצמם במקום לפרוע את החוב, הִלְכָּךְ מִשְׁתַּבְּעֵי הַנֵּי שְׁלוּחֵי דְיַהֲבוּהָּ לֵיהּ לְמַלְוֶה – ולכן נשבעים אותם שליחים שנתנו את הממון למלוה, וּמִפַּטְרֵי – ונפטרים הם מתביעת הלוה].
