ובאופן ששלח הלוה את מעות הפרעון על ידי שליחים, וּמַלְוֶה דְּאָמַר לֹא נִפְרַעְתִּי – באופן שהמלוה טוען שלא קיבל את מעות הפרעון, כֵּיוָן דְּלֹוֶה לֹא יָכִיל לְמֵימַר לֵיהּ וַדַּאי פְּרַעְתִּיךָ – כיון שאין הלוה יכול לטעון טענת ודאי שפרע, דְּהָא לֹא יָדַע אִי פָּרְעֵי לֵיהּ הָנָךְ שְׁלוּחִים אוֹ לֹא – שהרי אינו יודע אם אכן אותם שליחים עשו שליחותם ופרעו את החוב או לא, הֲוָה לֵיהּ כְּדִין – הרי דינו הוא כדין חֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ המבואר במסכת שבועות (מה.), דְּכִי הֵיכֵי דְּאִי אָמַר לֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת לְחֶנְוָנִי תֵּן לְפוֹעֲלַי בְּסֶלַע מָעוֹת, כלומר, באופן ששכר בעל הבית פועלים, ואמר לחנוני לתת להם שכרם מעות קטנות בשיעור סלע, והוא ישלם לאחר מכן לחנוני, הוּא אוֹמֵר נָתַתִּי – טוען החנוני ששילם לפועלים, וְהֵן אוֹמְרִים לֹא נָטַלְנוּ – הפועלים טוענים שלא קיבלו מהחנוני את שכרם, שהדין הוא דמִשְׁתַּבְּעֵי הָנָךְ פּוֹעֲלִים דְּלֹא שָׁקְלֵי מִידִי מֵאַגְרַיְיהוּ מִינֵּיהּ דְּחֶנְוָנִי – נשבעים הפועלים שלא קיבלו כלום משכרם מיד החנוני, וְשָׁקְלֵי מִינֵּיהּ דְּבַעַל הַבַּיִת – ונוטלים שכרם מבעל הבית, והטעם לכך, דְּלֹא יָדַע אִי פָּרַע לְהוּ חֶנְוָנִי אוֹ לֹא – כיון שאין בעל הבית יודע אם באמת שילם להם החנוני או לא, הָכִי נַמִּי מִשְׁתַּבַע מַלְוֶה בִּגְזֵירָה – כך גם כאן נשבע המלוה שבועה מתקנת חכמים כְּעֵין שְׁבוּעָה דְּאוֹרָיְיתָא, דְּלֹא פָּרְעֵי לֵיהּ מִידִי הָנָךְ שְׁלוּחִים – שלא פרעו לו השלוחים כלום, וּפָרַע לֵיהּ לֹוֶה לְמַלְוֶה – ופורע הלוה למלוה את חובו.
שנינו במשנה, 'הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ'. תְּנָן הָתָם – שנינו במשנה שם, במסכת גיטין (סד:) בְּפֶרֶק הָאוֹמֵר הִתְקַבֵּל גֵּט, נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, הִיא וְאָבִיהָ מְקַבְּלִין אֶת גִּיטָּהּ, כלומר, יכול הארוס לתת את הגט או ליד אביה או לידה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵין שְׁתֵּי יָדַיִם זוֹכוֹת כְּאַחַת, אֶלָּא אָבִיהָ מְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ בִּלְבַד, ולא היא. (וְכָל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר גִּיטָּהּ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְגָּרֵשׁ). אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כְּמַחֲלוֹקֶת בְּגֵירוּשִׁין – כפי שנחלקו לגבי גירושין, האם רק אביה יכול לקבל את גיטה ולא היא, או גם היא וגם אביה, כָּךְ מַחֲלֹקֶת בְּקִדּוּשִׁין, האם רק האב יכול לקבל קדושין לבתו כשהיא נערה, או שגם היא יכולה לקבל קידושין. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מַחֲלוֹקֶת זו היא רק לְענין גֵירוּשִׁין, אֲבָל לְקִידּוּשִׁין, דִּבְרֵי הַכֹּל רק אָבִיהָ יכול לקבל את קידושיה, וְלֹא הִיא. פוסק הרי"ף, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה היא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, שרק האב יכול לקבל קידושין עבור בתו הנערה, ולא היא עצמה.
בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן – שאל רבא את רב נחמן שאלה זו, נַעֲרָה, שהתבאר לעיל שלדעת חכמים יכולה היא לקבל את גיטה בעצמה, מַהוּ שֶׁתַּעֲשֶׂה שָׁלִיחַ – האם יכולה היא למנות שליח לְקַבֵּל את גִּיטָּהּ מִיַּד בַּעֲלָהּ. וביאר רבא את צדדי הספק, האם יד הנערה כְּיַד אָבִיהָ דַּמְיָא – דומה ונחשבת היא כידו של האב, ואם כן יש לדמותם זה לזה, מָה אָבִיהָ מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ – כשם שהאב יכול למנות שליח לקבל גט עבור בתו, אַף אִיהִי נַמִּי מְשַׁוְיָא שָׁלִיחַ – כך גם היא יכולה למנות שליח לקבלת הגט. אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר שיד הנערה כַּחֲצַר אָבִיהָ דַּמְיָא – דומה היא ל'חצר' של אביה, כלומר הרי היא כרשות השייכת לאב, וכשם שיכול האב לקבל את הגט על ידי שינתן הגט לחצרו, כך יכול הוא 'לקבל' את הגט על ידי שינתן הגט ליד בתו, אך כשם שחצר אינה יכולה לעשות שליח, שהרי אין לה כח עצמי משלה, כך הבת אינה יכולה למנות שליח, וְעַד דְּמָטֵי גִּיטָּא לְיָדָהּ – ועד שבא הגט לידה ממש, שאז נחשב הדבר כאילו בא הגט לחצרו של האב, לֹא מִיגָּרְשָׁה – אין גירושיה חלים. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן, אֵין נערה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לקבל את גיטה מיד בעלה. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
