אִיתְּמַר – נאמרה הלכה זו בבית המדרש, קְטַנָּה, שלדברי הכל אין היא יכולה לקבל קדושין עבור עצמה, אלא רק אביה יכול לקדשה, שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ, אָמַר שְׁמוּאֵל, צְרִיכָה גֵּט, כדין אשת איש, וּצְרִיכָה מֵיאוּן, כדין קטנה שהשיאוה אמה ואחיה בקטנותה, שקידושיה חלים מדרבנן, ואם מיאנה ואמרה שאינה רוצה באדם זה, פוקעים הקדושין לגמרי, ללא גט. וְכֵן אָמַר רַב, קטנה זו צְרִיכָה גֵּט, וּצְרִיכָה מֵיאוּן. ומבארת הגמרא את טעם הדין, צְרִיכָה גֵּט, כיון שאנו חוששים שֶׁמָּא לאחר ששמע זאת נִתְרַצָה הָאָב בקידושין אלו, והתגלה למפרע שהיתה זו 'זכות' עבורו שתתקדש בתו לאדם זה, וכיון שניתן לזכות לאדם שלא בידיעתו, חלו קידושין אלו הגם שלא ידע עליהם באותו זמן, וכאילו התרצה לכך בפירוש. וּצְרִיכָה גם מֵיאוּן, כיון שאנו חוששים שֶׁמָּא לֹא נִתְרַצָּה הָאָב, ולפי האמת לא היתה מקודשת לאותו אדם כלל, וְיֹאמְרוּ הרואים שהצרכנוה גט, שאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתָהּ, כלומר, יחשבו שהיתה מקודשת לו, והתגרשה ממנו, וממילא אם לאחר זמן יקדש אותו אדם את אחותה, יסברו שאין קידושיו תופסים כלל, כדין אחות גרושתו, שכיון שהיא אסורה עליו באיסור כרת אין קידושיו תופסים בה כלל, ויאמרו שהיא מותרת ללא גט, ואילו לפי האמת ישספק בדבר, ויתכן שלא התרצה האב וקידושי הראשונה לא חלו [והגט ניתן רק מספק], וקידושי השניה חלו, ונמצא שיתירו את השניה, שלפי האמת היא אשת איש, ללא גט. ולכן אמרו חכמים שהראשונה צריכה גם מיאון, ומתוך כך יידעו הכל שקידושי הראשונה היו קידושי ספק, וממילא גם קידושי השניה הם ספק [שהרי אם לא חלו קידושי הראשונה, חלו קידושי השניה], ולא יתירו אותה ללא גט, אלא יצריכו גם אותה לקבל גט כדי להתירה.
מוסיפה הגמרא ומבארת באיזה אופן חוששים שמא התרצה האב לקידושין שלא שמע עליהם: אָמַר רַב נַחְמָן, וְהוּא – דין זה הוא רק באופן שֶׁשִּׁדְּכוּ, כלומר, שכבר קודם לכן היו ביניהם דיבורי שידוכים שידע עליהם האב, אלא שהקידושין עצמם לא היו בידיעתו, ובאופן זה, כיון שהתרצה בעצם הדבר, אנו אומרים שיתכן שהתרצה גם במעשה הקידושין כששמע עליו, אבל אם לא שידכו כלל, וקיבלה קידושין מסתם אדם, אין חוששים שמא התרצה האב.
ממשיכה הגמרא לדון בענין זה: אִיתְּמַר מֵת אוֹתוֹ שֶׁקִּדְּשָׁהּ שלא בידיעת האב, שהתבאר לעיל שבאופן זה צריכה היא גט וצריכה מיאון, וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו לְיִבּוּם, כיון שמת ללא ילדים. אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, מְמָאֶנֶת לְמַאֲמָרוֹ, וְאֵינָהּ מְמָאֶנֶת לְזִיקָּתוֹ. ומבארת הגמרא את דבריו, אם עָשָׂה בָּהּ אחי המת 'מַאֲמָר', כלומר קידשה קידושין דרבנן שמקדש היבם את יבמתו קודם שכנסה [אבל מן התורה לא שייכים בה 'קידושין', כיון שהיא זקוקה לו מכח מיתת בעלה ומצוות יבום, וכונסה ללא קידושין], צְרִיכָה גֵּט, וַחֲלִיצָה, וּמֵיאוּן, והטעם לכך, צְרִיכָה גֵּט, כיון שאנו חוששים שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הָאָב בְּקִדּוּשֵׁי שֵׁנִי, והרי אלו קידושין המצריכים גט [בין אם התרצה האב בקידושי הראשון, שאז היא זקוקה ליבומו של שני, וקידושיו חלים מדרבנן, וכל שכן אם לא התרצה האב בקידושי הראשון, והתרצה בקידושי השני, שאז קידושיו של השני הם קידושין גמורים, המחייבים גט], וּצְרִיכָה חֲלִיצָה, כיון שאנו חוששים שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הָאָב בְּקִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן, והיו אלו קידושין גמורים, וכשמת הראשון הרי היא צריכה חליצה מעיקר הדין. וּצְרִיכָה גם מֵיאוּן, כיון שאנו חוששים שֶׁמָּא לֹא נִתְרַצָּה הָאָב לֹא בְּקִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן וְלֹא בְּקִדּוּשֵׁי שֵׁנִי, וּבאופן זה יש חשש שמא יֹאמְרוּ שאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתָהּ, וכמו שהתבאר לעיל. אבל אם לֹא עָשָׂה בָּהּ השני מַאֲמָר, אֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא חֲלִיצָה בִּלְבָד. ומבארת הגמרא, מַאי אָמַרְתְּ – מה תאמר, בתמיהה, כלומר, מה ניתן להוסיף באופן זה, תִּיבָּעֵי נַמִּי מֵיאוּן – וכי נצריך אותה גם מיאון, משום גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתָהּ, אין הדבר כן, שהרי הַכֹּל יוֹדְעִין דְּאֲחוֹת חֲלוּצָה אינה אסורה אלא מדְּרַבָּנָן, ואם יקדשנה אח שלישי, יידעו שהיא צריכה גט מספק, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כָּאן – במשנה במסכת יבמות (מא.) שָׁנָה רַבִּי דין זה, שאֲחוֹת גְּרוּשָׁה אֲסוּרָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, ואין קידושין תופסים בה, ואילו אֲחוֹת חֲלוּצָה אֲסוּרָה רק מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְכָל שֶׁאֲסוּרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הכל יודעים שתּוֹפְסִין בָּהּ קִדּוּשִׁין וּצְרִיכָה גֵּט, הִלְכָּךְ לֹא בַּעְיָא מֵיאוּן בְּהָא – ולכן באופן זה אינה צריכה מיאון.
