כפי שהתבאר לעיל, דעת רב ושמואל שקטנה שהתקדשה שלא מדעת אביה, חוששים שמא התרצה האב, וצריכה גט ומיאון. מביאה הגמרא דעה נוספת בענין זה: עוּלָא אָמַר, קְטַנָּה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ, אֲפִלּוּ מֵיאוּן אֵינָהּ צְרִיכָה, ואין חוששים כלל שמא התרצה האב לאחר זמן, אלא כיון שהקידושין עצמם לא היו מדעת האב, אינה מקודשת.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַנְהוּ בֵּי תְּרֵי – מעשה בשני בני אדם, דַּהֲווֹ שָׁתוּ חַמְרָא תּוּתֵי צִיפִי – שהיו שותים יין תחת עץ צפצפה בְּבָבֶל, שָׁקַל חַד מִינַיְיהוּ כָּסָא דְּחַמְרָא – נטל אחד מהם כוס של יין ויָהֵב לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – ונתנו לחבירו, ואָמַר לֵיהּ, מִיקַּדְּשָׁא בְּרַתָּךְ לִבְרַאי – תתקדש בתך לבני בכוס יין זו, ובא נידון מעשה זה לפני חכמים, האם חלו הקידושין.
אָמַר רָבִינָא, אֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר [-לדעת רב ושמואל הסוברים ש]חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הָאָב, היינו כיון שאשה מתרצה בכל בעל שהוא ובלבד שלא תשב לבדה, אך שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הַבֵּן לֹא אַמְרִינָן – אין חוששים שמא התרצה הבן בקידושין שעשה עבורו אביו, כי דרך האדם לבדוק בעצמו איזו אשה הוא נושא.
אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן – אמרו החכמים לרבינא, וַהרי עדיין יש לחשוש דִּלְמָא שָׁלִיחַ שַׁוְּיֵיהּ – שמא אותו בן מינה את אביו שליח לקדש לו אשה, ונמצא שקידושי האב היו בשליחות הבן, וחלו הקידושין. השיב להם רבינא, לֹא חֲצִיף אִינִישׁ לְשַׁוּוּיֵיהּ לְאַבוּהָ שָׁלִיחַ – אין הבן מעיז פניו למנות את אביו כשלוחו. המשיכו ושאלו אותו, וְדִּלְמָא אַרְצוּיֵי אַרְצֵי קַמֵּיהּ – שמא גילה הבן דעתו בפני האב שהוא רוצה לקדשה, וְשָׁתִיק – ושתק האב, ואף על פי שלא מינהו כשליח בפירוש, נעשה כשלוחו מאליו לקדשה לו, וחלו הקידושין. אָמַר לְהוּ – השיב להם רָבָא בַּר שִׁימִי, בְּפֵרוּשׁ [אָמַר] מַר [דְ]לֹא סְבִירָא לֵיהּ לְהָא דְרַב וּשְׁמוּאֵל – בפירוש אמר רבינא שאינו סובר לדין זה של רב ושמואל, שחוששים שמא התרצה האב בקידושי בתו, וכל שכן אין חוששים שמא התרצה הבן בשליחותו של האב.
מברר הרי"ף את ההלכה בנידונים אלו: וּמִדְּאַשְׁכְּחִינַן לְרָבִינָא דְּהוּא בַּתְרָא – ומכך שמצינו שרבינא, שהיה אמורא מאוחר, לֹא סָבַר לֵיהּ לְהָא – אינו סובר דין זה דְרַב וּשְׁמוּאֵל, שַׁמְעִינָן מִינָּה דְּלֵית הִלְכְתָא – יש ללמוד מכך שאין הלכה כְּרַב וּשְׁמוּאֵל, אלא קטנה שהתקדשה שלא מדעת אביה אין חוששים לקידושיה כלל, וְכוּלְּהוּ רַבְּוָואתָא קַמָּאֵי – וכל רבותינו הראשונים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הָכִי פָּסְקוּ – פסקו כן, כְּגוֹן רַב אָחָא מִשְּׁבָחָא, [וּבַעַל הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת], וּבַעַל הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת, וְרַבֵּינוּ הַאי בִּתְשׁוּבוֹתָיו, הַנֵּי כּוּלְּהוּ פָּסְקוּ הִלְכְתָא כְּרָבִינָא – כל אלו פסקו הלכה כרבינא, [דְּהוּא בַּתְרָא], וְדָחוּ לְהָא דְרַב וּשְׁמוּאֵל, בֵּין בִּקְטַנָּה בֵּין בְּנַעֲרָה, דְּהֵיכָא – שבאופן דְּקִידְּשָׁהּ קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה נַפְשָׁהּ – את עצמה, בְּלֹא דַּעְתָּא דְּאַבוּהָ – שלא מדעת אביה, דְּלֹא הֲווּ קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין – שאין קידושיה חלים כלל, בֵּין באופן שנִתְרַצָּה הָאָב ובֵין באופן שלֹא נִתְרַצָּה הָאָב. וְאִיכָּא מַאן דְּחָשׁ לְהָא – ויש מי שחשש לדבריהם דְרַב וּשְׁמוּאֵל, וטעמו מִשּׁוּם דְּאַשְׁכַּח לְאַבַּיֵּי וְרָבָא דְּשָׁקְלֵי וְטָרוּ אַלִּיבָּא דְרַב שְׁמוּאֵל – כיון שמצאו שאביי ורבא נשאו ונתנו בשיטתם של רב ושמואל, דְּאַמְרִינָן – שהרי כך אמרו בגמרא, לגבי מעשה שהיה, דאִיהִי אָמְרָה לִקְרִיבָאִי – הָאֵם רצתה להשיא את ביתה לקרוב משפחתה, וְאִיהוּ אָמַר לִקְרִיבָאִי – והאב רצה להשיא את בתו לקרוב משפחתו, כַּפְתֵּיהּ – הכריחה האם את האב, וְאָמַר לָהּ – והסכים לכך האב ואמר תֶּהֱוֵי לְקָרִיבַךְ – תהיה לקרוב משפחתך, אַדְּאָכְלוּ וְשָׁתוּ – תוך כדי שאכלו ושתו בשמחת הקידושין, קודם שנעשה מעשה הקידושין, אֲתָא קְרִיבֵיהּ בְּאִיגְּרָא – בא קרוב משפחתו של האב על גבי הגג, בסתר, וְקִידְּשָׁהּ לאותה הבת, וכשבא מעשה זה לפני חכמים, אָמַר אַבַּיֵּי על כך את הפסוק בצפניה (ג יג) 'שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָּזָב', ואין לחשוש שחזר בו האב מדבריו והסכים לקידושין אלו, ורָבָא אָמַר על אותו מעשה, חֲזָקָה היא שאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעֻדָּה וּמַפְסִידָהּ, ואם טרח והכין סעודה לקידושי בתו עם הקרוב של אשתו, בודאי לא התרצה שקרובו יקדש את בתו ויפסיד את סעודתו, וביררה הגמרא, מַאי בֵּינַיְהוּ – מה החילוק בין אבייל רבא לענין הדין, וביארה, אִיכָּא בֵּינַיְהוּ – החילוק ביניהם הוא באופן דְּלֹא טָרַח, שטעמו של אביי שייך אף באופן זה, שלא עשה האב עוולה זו, וטעמו של רבא אינו שייך, כיון שלא טרח בסעודה זו. ומכח מעשה זה יש שהוכיחו שהלכה כרב ושמואל, שהרי באותו מעשה לא ידע האב בשעת הקידושין, והנידון הוא רק אם התרצה אחר כך, ומשמע מדברי אביי ורבא שהטעם שאין הקידושין חלים הוא רק כיון שאין חוששים שהתרצה לכך האב, אבל אם היה האב מתרצה בכך היו הקידושין חלים, והיינו כדברי רב ושמואל, שבקידושי קטנה חוששים שמא התרצה האב.
דוחה הרי"ף ראיה זו, וַאֲנָן – ואנו, הסוברים שאין הלכה כרב ושמואל, מִסְתַּבְּרָא לָן דְּלֹא שָׁיְיכָא הָא דְּאַבַּיֵי וְרָבָא אַלִּיבָּא דְרַב וּשְׁמוּאֵל – מסתבר לנו שאין שייכות בין דברי אביי ורבא לנידון של רב ושמואל, אֶלָּא הָכֵי קָאָמְרִי – אלא כך אמרו אביי ורבא במעשה זה, [אַף עַל גַּב דְּאָמַר תְּהֵא לְקָרִיבַךְ] – אף שהסכים האב שתינשא בתו לקרוב משפחתה של אשתו, לֹא חַיְשִׁינָן – אין חוששים שֶׁמָּא לְדַעַת הָאָב נִתְקַדְּשָׁה לקרוב משפחתו, וְקָא מְשַׁדַּר לֵיהּ לְקַדְּשָׁהּ בַּחֲשַׁאי – והאב עצמו הוא זה ששלח את אותו קרוב משפחתו לקדש את בתו בסתר, לְאַבַּיֵּי כִּדְאִית לֵיהּ – לאביי הטעם לכך הוא כפי שהתבאר, שלא מסתבר שיעשה אותו אדם עוולה זו, וּלְרָבָא כִּדְאִית לֵיהּ – ולרבא הטעם הוא כפי שהתבאר, שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. אבל באופן שלא ידע האב מקידושין אלו, יתכן שיסברו אביי ורבא כדברי רבינא, שאפילו ללא סברות אלו אין הקידושין חלים כלל, כיון שאין חוששים שמא התרצה האב.
ומוסיף הרי"ף ודוחה את דעת הסוברים כן, וְאִי אֲפִלּוּ תֵּימָא בְּרַב וּשְׁמוּאֵל שָׁיְיכָא – ואפילו אם נאמר שדברי אביי ורבא שייכים לנידון של רב ושמואל, וסוברים הם כמותם, הָא רָבִינָא דַּהֲוָא בַּתְרָא – הרי רבינא, שהוא אמורא מאוחר יותר מאביי ורבא, לֹא סְבִירָא לֵיהּ הָא – אינו סובר את דינם דְרַב וּשְׁמוּאֵל, וְקָיְימָא לָן הִלְכְתָא כְּבַתְרָאֵי – ומקובל בידינו שההלכה היא כאמורא המאוחר יותר.
