גמרא
שנינו במשנה שנחלקו תנא קמא ורבי שמעון באופן שקידש את האשה והטעה אותה לשבח, כלומר, שאמר לה שהוא עני והתברר שהוא עשיר וכדומה, שלדעת תנא קמא אינה מקודשת, ולדעת רבי שמעון מקודשת. אָמַר עוּלָא, מַחֲלֹקֶת זו של רבי שמעון וחכמים היא רק בִּשְׁבַח מָמוֹן, שסובר רבי שמעון שבודאי מעדיפה האשה שיהיה בעלה עשיר, או שיהא הדינר שהיא מתקדשת בו דינר זהב, אֲבָל אם הטעה אותה בִּשְׁבַח יוּחֲסִין, כגון שאמר לה שאינו מיוחס והתברר שהוא מיוחס, דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, ואף רבי שמעון מודה בזה. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם בכך, דְּאָמְרָה – כיון שעשויה האשה לומר, מְסָאנָא דְרַב מִכַּרְעַאי לֹא בְּעִינָא – איני רוצה נעל הגדולה ממידת רגלי, ומשל הוא זה, שלפעמים אין האשה רוצה שיהא בעלה מיוחס ביותר, שלא יתגאה עליה, ולכן אף רבי שמעון מודה שבאופן זה אינה מקודשת.
פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקת שבמשנתנו: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שהלכה כְּתַנָּא קַמָּא, דַּאֲפִילּוּ באופן שהִטְעָה לִשְׁבַח מָמוֹן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
הגמרא מביאה ברייתא בענין דומה לנידון של משנתנו: המקדש את האשה ואומר לה שיחולו הקידושין עַל מְנַת שֶׁאֲנִי 'קוֹרֵא', כֵּיוָן שֶׁקָּרָא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, הרי הוא נחשב 'קורא' והאשה מְקֻדֶּשֶׁת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּקְרָא וִיתַרְגֵּם, והיינו תַּרְגּוּם דִּידָן – התרגום שיש לנו, והיינו תרגום אונקלוס, אך לא שיתרגם מדעתו את הפסוק. וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שלדעת רבי מאיר די בכך שיקרא שלשה פסוקים, היינו באופן דְּאָמַר לָהּ על מנת שאני 'קַרְיָינָא', אֲבָל אם אָמַר לָהּ 'קָרָאָה אֲנָא', אינה מקודשת עַד דְּקָרֵי אוֹרַיְיתָא נְבִיאֵי וּכְתוּבֵי בְּדִיּוּקָא – עד שיתברר שקורא הוא בתורה, בנביאים ובכתובים, בדקדוק יפה.
אמר לה הרי את מקודשת לי עַל מְנַת שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה, חִזְקִיָּה אָמַר, היינו שיודע לִשְׁנות הֲלָכוֹת, והיינו משניות. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, על מנת שיודע הוא לקרוא בתּוֹרָה. פוסק הרי"ף, וּמִסְתַּבְּרָא – ומסתבר לומר שהלכה כְּחִזְקִיָּה, דְּרַבֵּיהּ – כיון שרבו דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא. וְעוֹד, דְּהָא מַסְקָנָא כְּוָותֵיהּ – שהרי הסיקה הגמרא כדבריו, דְּאַמְרִינָן – שכך אמרה הגמרא במסקנת נידון זה, וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה הוא רק באופן דְּאָמַר לָהּ על עצמו לשון 'תָּנִינָא', אֲבָל אם אָמַר לָהּ 'תַּנָּאָה אֲנָא', אינה מקודשת עַד דְּתַנָּא – עד שיתברר שהוא לומד הִלְכְתָא סִפְרָא וְסִפְרֵי וְתוֹסֶפְתָּא, ופֵּרוּשׁ 'הִלְכְתָא' הוא מִשְׁנָה, והיינו כדברי חזקיה.
קידש האדם אשה 'עַל מְנַת שֶׁאֲנִי תַּלְמִיד', אֵין אוֹמְרִים שיהא תלמיד כְּשִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי וּכְשִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא, שהיו מופלגים בדורם [אלא שלא נשאו נשים ולא נסמכו, ולכן היו מכונים עדיין 'תלמידים'], אֶלָּא כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דָּבָר אֶחָד בְּתַלְמוּדוֹ, וְאוֹמֵר, אֲפִלּוּ בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, שאין בה עומק ואינה אלא ברייתא קצרה שאמרו בה 'כלה בלא ברכה, אסורה לבעלה כנדה', אם יודע הוא אפילו הלכה אחת קלה כזו, נחשב הוא 'תלמיד', וחלו קידושיו.
המקדש את האשה עַל מְנַת שֶׁאֲנִי חָכָם, אֵין אוֹמְרִים שיש צורך שיהא חכם כְּחַכְמֵי יַבְנֶה וּכְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו, אֶלָּא כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דְּבַר חָכְמָה בְּכָל מָקוֹם – באחד מכל המקומות, וְאוֹמֵר, הרי הוא מכונה חכם. המקדש את האשה עַל מְנַת שֶׁאֲנִי גִבּוֹר, אֵין אוֹמְרִים שיש צורך שיהא גיבור כְּאַבְנֵר בֶּן נֵר וּכְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, שהיו שרי צבא ישראל, אֶלָּא כָּל שֶׁחֲבֵרָיו מִתְיָרְאִין מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי גְּבוּרָתוֹ. המקדש את האשה עַל מְנַת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר, אֵין אוֹמְרִים שיש צורך שיהא עשיר כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שהיו עשירים מופלגים ביותר, אֶלָּא כָּל שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְכַבְּדִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי עָשְׁרוֹ. המקדש את האשה עַל מְנַת שֶׁאֲנִי צַדִּיק, אֲפִלּוּ היה הוא עד עתה רָשָׁע גָּמוּר, מכל מקום היא מְקֻדֶּשֶׁת, כיון שאנו חוששים שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּלִבּוֹ. המקדש את האשה עַל מְנַת שֶׁאֲנִי רָשָׁע, אֲפִלּוּ הוא מוחזק בפנינו עד עתה כצַדִּיק גָּמוּר, מכל מקום היא מְקֻדֶּשֶׁת, כיון שאנו חוששים שֶׁמָּא הִרְהֵר לעבוד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּלִבּוֹ, ואף שבכל העבירות אין מחשבה רעה מצטרפת למעשה, לגבי עבודה זרה מצטרפת המחשבה למעשה להחשיבו רשע גמור, וּכְתִיב בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים (יחזקאל יד ה) 'לְמַעַן תְּפוֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם אֲשֶׁר נָזֹרוּ מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם', הרי שאפילו על מחשבה שהיתה בליבם לעבוד עבודה זרה, נענשו בני ישראל.
