שנינו במשנה, 'וּבְכֻלָּן אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, וְכֵן הִיא שֶׁהִטְעָתוֹ'. ומבואר בהלכה זו שכיון שהתנו ביניהם תנאי מסוים לגבי הקידושין, ולא התקיים התנאי, אין תועלת בכך שהיה בליבה להתקדש אף ללא קיום התנאי. ומביאה עתה הגמרא כמה דינים לגבי 'דברים שבלב'. הַהוּא גַבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ אַדַּעְתָּא לְמֵיסַק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מעשה באדם שמכר את קרקעותיו על דעת לעלות לארץ ישראל, וְאף שהיה הדבר ידוע שכך היא כוונתו, אך בְעִידָּנָא דְזַבִּין לֹא אָמַר וְלֹא מִידִי – בזמן המכירה עצמה לא אמר כלום, ולא התנה בפירוש שתחול המכירה רק אם יעלה לארץ ישראל, ולבסוף נאנס ולא עלה לארץ ישראל. אָמַר רָבָא, הֲווּ דְּבָרִים שֶׁבְּלֵב – מה שחשב לעלות לארץ ישראל, הרי זה מחשבות בלבד, מאחר ולא פירש בדבריו שמוכר על דעת כן, וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים, כלומר, אין להם חשיבות וכח לבטל את המכירה שנעשתה.
מעשה נוסף: הַהוּא גַבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ אַדַּעְתָּא לְמֵיסַק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מעשה באדם שמכר את נכסיו על דעת כן שיעלה לארץ ישראל, ואף אמר זאת בפירוש בעת המכירה, שזו הסיבה שהוא מוכר את נכסיו, סָלִיק – ואכן עלה אותו אדם לארץ ישראל, וְלֹא אִיתְּדַר – אך לא הצליח לדור שם, מחמת שלא מצא דירה, או שלא היתה לו פרנסה שם, וחזר למקומו הראשון, ורצה לבטל את המכירה. אָמַר רָבָא, כָּל דְּסָלִיק – כל אדם העולה לארץ ישראל, אַדַּעְתָּא לְמֵידָר – עושה זאת על דעת כן שיוכל לדור שם כראוי, וְהָא לֹא אִיתְּדַר לֵיהּ – והרי לא הצליח בכך, והרי זה כאילו לא עלה כלל לארץ ישראל, וכיון שבשעת המכירה אמר בפירוש שעושה זאת על דעת שיעלה לארץ ישראל, מתבטלת המכירה. אִיכָּא דְּאָמְרֵי – לשון אחרת בדברי רבא, אַדַּעְתָּא לְמֵיסַק הוּא – הרי מכר את נכסיו והתנה שעושה כן על דעת שיעלה לארץ ישראל, וְהָא סָלֵיק לֵיהּ – והרי עלה לארץ ישראל, ואילו מה שלא הצליח לדור שם וחזר למקומו, אין זה מבטל את המקח.
מעשה נוסף: הַהוּא גַבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ אַדַּעְתָּא לְמֵיסַק לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל – מעשה באדם שמכר את נכסיו על דעת כן שיעלה לארץ ישראל, ואף אמר זאת בפירוש בעת המכירה, לְסוֹף לֹא סָלֵיק – ולבסוף לא עלה לארץ ישראל, ורצה לבטל את המכירה. אָמַר רַב אַשִּׁי, אִי בָּעֵי סָלֵיק – הרי אם רצונו בכך, יכול הוא לעלות לארץ ישראל, ואין מי שימנע זאת ממנו, וכיון שכך נחשב הדבר שהתקיים תנאו, ומה שמרצונו הוא מבטל את הדבר ואינו עולה לארץ ישראל, אין זו סיבה לבטל את המקח. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש שאמרו את דברי רב אשי בלשון אחרת, אִי בָּעֵי לֹא סָלֵיק – וכי אם היה רוצה לא היה יכול לעלות, בתמיהה, והרי יכול היה לעלות, ולכן אין כאן סיבה לבטל את המקח. מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְהוּ – מה החילוק לענין הדין בין שני לשונות אלו, והרי לכאורה טעמם אחד, שכיון שהדבר בידו, אין כאן ביטול מקח. מבארת הגמרא, החילוק הוא באופן דְּאִתְיְלִיד אוֹנְסָא בְּאוֹרְחָא – שאירע לו אונס בדרכו לארץ ישראל, שמחמתו לא היה יכול לעלות, וכגון ששמע שיש שודדים בדרך, ולפי הלשון הראשונה, שסברת רב אשי הייתה שכיון שאם היה רוצה בכך היה עולה, הרי גם עתה יכול הוא להתאמץ ולעלות, על ידי שיחזר אחרי שיירה ההולכת לארץ ישראל ויצטרף אליהם, וכיון שיכול הוא על ידי טירחה לקיים את הדבר, אינו יכול לבטל את המקח. ואילו לפי הלשון השניה המשמעות היא שלא היה לו שום טעם ועיכוב המונעים אותו מלעלות לארץ ישראל, וכיון שבמקרה זה היתה לו סיבה להמנע מלעלות לארץ ישראל, יכול הוא לבטל את המקח.
