שנינו במשנה, 'האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום, מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי'. מביאה הגמרא נידון בענין קידושין אלו, אָמַר רַב, מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי לְעוֹלָם, ואפילו לאחר שעברו אותם שלשים יום. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי רק עַד סוף אותם שְׁלֹשִׁים יוֹם, אבל לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם פָּקְעֵי – פוקעים מאליהם ומסתיימים קִדּוּשֵׁי השֵׁנִי, וְגָמְרֵי – מסתיימים וחלים לגמרי קִדּוּשֵׁי הרִאשׁוֹן. וְהִלְכָתָא כְּרַב – וההלכה היא כדברי רב, שקידושי השני תופסים לעולם, ואינם פוקעים גם לאחר שלשים יום.
שנינו במשנה, הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַת מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלוֹשִׁים יוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. מביאה הגמרא מחלוקת גם בנידון זה, אָמַר רַב, דינה כ'מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת' לְעוֹלָם, ואפילו לאחר שעבקו שלים יום, וְלֹא פָּקְעוּ קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי אֶלָּא בְּגֵט, כלומר, כיון שיש ספק האם חלו קידושי השני או לא, ספק זה קיים גם לאחר שהסתיימו אותם שלשים יום של תנאו של המקדש הראשון, וכדי להפקיע בוודאות את קידושי השני, יש צורך בגט. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, דינה כ'מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת' רק עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, אבל לְאַחַר שעברו אותם שְׁלֹשִׁים יוֹם, פָּקְעֵי – פוקעים מאליהם קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי, וְגָמְרֵי – וחלים לגמרי קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן. וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה היא כְּרַב.
משנה
הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֶתֶּן לִיךְ מָאתַיִם זוּז', הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וְיִתֵּן, ובגמרא יבואר מה כוונת המשנה בלשון זו.
אמר לה 'הרי את מקודשת לי עַל מְנָת שֶׁאֶתֶּן לָךְ מאתים זוז מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם', אם קיים את תנאו ונָתַן לָהּ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים, הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. המקדש אשה עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת, וּבתנאי שאכן יֶשׁ לוֹ מאתים זוז.
המקדש אשה עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָאתַיִם זוּז, הרי זו מְקֻדֶּשֶׁת, וּבתנאי שאכן יַרְאֶנָּה מאתים זוז השייכים לו, שבודאי זו היתה כוונת דבריו, ואם הֶרְאָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן מאתים זוז שאינם שלו, אף שהם מופקדים בידו לסחור בהם, ומרויח על ידם ממון לעצמו, כיון שאינם שלו ממש, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
גמרא
שנינו במשנה, 'האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן ליך מאתים זוז, הרי זו מקודשת, ויתן'. אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, בביאור לשון 'ויתן', רַב הוּנָא אָמַר, כוונת המשנה לומר 'וְהוּא יִתֵּן', כלומר, בתנאי שיתן את אותם מאתיים זוז. וְרַב יְהוּדָה אָמַר, לִכְשֶׁיִּתֵּן – לאחר שיתן אותם יחולו הקידושין. מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְהוּ – מה החילוק ביניהם לענין הדין. ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְהוּ – החילוק הוא באופן שֶׁקודם שקיים הלה את תנאו פָּשְׁטָה האשה יָדָהּ וְקִבְּלָה קִדּוּשִׁין מֵאַחֵר, ולאחר מכן קיים הראשון את תנאו ונתן לה מאתים זוז. לְרַב הוּנָא, האומר שזהו רק תנאי, לֹא תָּפְשֵׂי בָּהּ קִדּוּשִׁין – אין קידושי השני תופסים בה, כיון שלאחר שקיים את תנאו חלים הקידושין למפרע, משעת מעשה הקידושין, ואין קידושי השני חלים. וּלְרַב יְהוּדָה, תָּפְשֵׂי – תפשו קידושי השני, כיון שרק לאחר קיום התנאי יחולו קידושי הראשון, וכיון שקודם לכן כבר קידשה השני, חלו קידושיו לגמרי. וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּדברי רַב הוּנָא, שלאחר קיום התנאי חלים הקידושין למפרע, דְּקָיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו כלל זה, שכל הָאוֹמֵר בתנאו לשון 'עַל מְנַת', כְּאוֹמֵר מֵעַכְשָׁו דָּמֵי – הרי זה כאילו אמר בפירוש שלאחר קיום התנאי יחול הדבר מעכשיו.
