שנינו במשנה, המקדש את האשה עַל מְנַת שֶׁיֵּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת, וְיֵשׁ לוֹ. ומשמע מלשון המשנה, שאם אין ידוע לנו שיש לו מאתים זוז, אינה מקודשת, ותמהה על כך הגמרא, וְנֵיחוּשׁ – והרי יש לנו לחשוש שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ מאתיים זוז, שאינם ידועים לנו, ומסתבר הדבר, כיון שקידשה מתחילה בתנאי זה, מסתבר שאכן היה לו ממון זה בשעת הקידושין, אלא שעתה הוא חוזר בו, ולכן טוען שאין לו. וְעוֹד קשה, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא בענין זה, שאף אם לא ידוע לנו בבירור שיש לו מאתים זוז, חַיְישִׁינָן – יש לחשוש שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ, ושלא כמשמעות משנתנו, שאם אין ידוע שיש לו, אינה מקודשת. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין המשנה לברייתא, הָא בְּקִדּוּשֵׁי וַדַּאי – משנתנו עוסקת בקידושין ודאיים, שהם חלים רק אם ידוע לנו שיש לו מאתים זוז, הָא – ואילו הברייתא עוסקת בְּקִדּוּשֵׁי סָפֵק, שאף שאין ידוע לנו שיש לו מאתים זוז, אנו חוששים שמא יש לו, והרי אלו קידושי ספק.
שנינו במשנה, המקדש את האשה עַל מְנַת שֶׁאַרְאֵךְ מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וְיַרְאֶנָּה מאתים זוז. ואם הֶרְאָה עַל הַשֻּׁלְחָן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. תַּנָּא – שנינו בברייתא בביאור דין זה, לֹא נִתְכַּוְּונָה אשה זוֹ, כשהתרצתה להתקדש לו בתנאי זה, אֶלָּא לְהַרְאוֹתָהּ מִשֶּׁלּוֹ. תמהה הגמרא על דין זה, פְּשִׁיטָא – והרי פשוט הדבר, שאם הראה לה ממון שאינו שייך לו, לא התקיים התנאי. ומתרצת, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה, אלא אַף עַל גַּב דְּנָקֵיט זוּזֵי בְּעִיסְקָא – גם אם היה לו ממון שנטל מאחרים כדי להתעסק בהם בסחורה ולהרויח, ויטול חלק מהרווחים, מכל מקום אין בכך קיום התנאי, כיון שאין אלו מאתים זוז השייכים לו לגמרי.
גַּרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא – למדנו בפרק ראשון, הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַת מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנַת שֶׁאֵין לִיךְ עָלַי חיובים של שְׁאֵר – מזונות, כְּסוּת – בגדים, וְעוֹנָה, שהם דברים שהתורה חייבה אותו בהם, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וּתְנָאוֹ בָּטֵל, כיון שהמתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן, והיינו בשאר ובכסות, שהם חיובים ממוניים, תְּנָאוֹ קַיָּם, כיון שיכולה היא למחול עליהם. וְאִיתָא נַמִּי – ודין זה נמצא גם במסכת בבא מציעא בְּפֶרֶק הַזָּהָב (נא.).
משנה
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל תְּנַאי שעושה אדם, בין במקח וממכר ובין תנאי בקדושין, שֶׁאֵינוֹ עשוי כִתְנַאי שעשה משה רבינו עם בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, שכפל את שני צדדי התנאי, אם לא עשה כן האדם, אֵינוֹ תְנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לב כט) 'וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵיהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן' וגו', 'וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים', כלומר, שפירט משה את שני צדדי התנאי, שאם יעברו חלוצים לפני ישראל במלחמתם בארץ ישראל ינחלו בעבר הירדן, וכפל משה את התנאי ואמר שאם לא יעברו חלוצים לא ינחלו בעבר הירדן. ואף בשאר התנאים צריך האדם לפרט שאם יתקיים התנאי יתקיים המעשה, ואם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה, ואם לא פירט זאת, אף אם לא התקיים התנאי, המעשה קיים. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, אין ללמוד מנוסח התנאי של בני גד ובני ראובן שבכל מקום יש צורך בכפילת צדדי התנאי, כיון ששם צָרִיךְ היה הַדָּבָר לְאָמְרוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא כֵן – אם לא היה משה רבינו מפרט שאם לא יצאו חלוצים ינחלו עם אחיהם בארץ כנען, והיה אומר רק שאם יעברו חלוצים ינחלו בעבר הירדן, יֵשׁ בְּמַשְׁמַע – היה ניתן ללמוד מכך שֶׁאם לא יצאו חלוצים אֲפִלּוּ בְאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא יִנְחָלוּ.
