במשנה לעיל התבאר שהמטעה את האשה ביחוסו או במצבו, והתקדשה לו על דעת כן, אינה מקודשת. עתה מבארת המשנה את דינו של אדם שטעה מעצמו בדבר זה: הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה, וּלאחר הקידושין אָמַר, סָבוּר הָיִיתִי שֶׁהִיא כֹהֶנֶת, וְעתה התברר לי שהֲרֵי הִיא לְוִיָּה, או שהיה סבור שהיא לְוִיָּה וַהֲרֵי הִיא כֹהֶנֶת, וכן אם היה סבור שהיא עֲנִיָּיה, וַהֲרֵי הִיא עֲֹשִירָה, או שסבר שהיא עֲשִׁירָה, וַהֲרֵי הִיא עֲנִיָּיה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִטְעַתּוּ, אלא הוא הטעה את עצמו, וכיון שלא פירש שמקדשה על דעת כן, אין אלו אלא דברים שבלב, ואין בכוחם לבטל את הקדושין.
משנתנו ממשיכה לבאר את דינו של המקדש אשה בתנאים מסוימים: האומר לאשה, הרי את מקודשת לי עַל מְנָת שֶׁאֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן, שייטיבו איתך בדבר מסוים, כגון שימחלו לה על חוב וכדומה, וְכן אם קידשה והוסיף שיחולו הקידושין על מנת שאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ כַּפּוֹעֵל – שאעשה עבורך עבודה מסוימת של פועל, אם קיים את תנאו ודִּבֶּר עָלֶיהָ לַשִּׁלְטוֹן, וְעָשָׂה עִמָּה כְּפוֹעֵל, הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָה מְקֻדֶּשֶׁת.
גמרא
שנינו במשנה, 'על מנת שאדבר עלייך לשלטון ואעשה עמך כפועל, דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל, מקודשת'. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְהוּא – ובתנאי, שֶׁנָּתַן לָהּ בקידושיה שָׁוֶה פְּרוּטָה מִשֶּׁלּוֹ, והדיבור לשלטון או העבודה כפועל לא היו אלא תנאי בקידושין, אֲבָל בְּשָׂכָר – אך אם קידשה בתמורה לאותו שכר המגיע לו על כך שדיבר עליה לשלטון או עשה עמה כפועל, לֹא – אינה מקודשת. מבררת הגמרא, וּבְשָׂכָר – ואם אכן קידשה בשכר זה, מַאי טַעֲמָא לֹא – מדוע אינה מקודשת. ומבארת, מִשּׁוּם דְּיֶשְׁנָה לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, כלומר, אין חיוב תשלום השכר אלא בסיום הפעולה כולה, וכשמסיים את פעולתו אין כאן ממון ממש אלא רק 'חוב' המוטל על האשה לשלם לו, וְהָוְיָא לָהּ כְּמִלְוֶה – הרי זה כממון של הלואה שנתן לה אותו אדם, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, וכפי שהתבאר לעיל, כיון שלא הוסיף לה עתה דבר שלא היה לה קודם לכן.
משנה
המקדש אשה בפרוטה, ואומר לה שיחולו הקדושין עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא, כלומר, על מנת שלא יתנגד אבי לקידושין אלו עד זמן מסוים, אם רָצָה הָאָב, שלא מחה בתוך אותו זמן, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, שמחה והתנגד לקידושין, אֵינָה מְקֻדֶּשֶׁת. מֵת הָאָב, אף שלא התרצה, הרי לא מחה וגם אינו יכול למחות עוד, ולכן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. ואם מֵת הַבֵּן ורוצה האשה שיתבטלו הקדושין כדי שלא תזדקק ליבום או חליצה, מְלַמְדִין את הָאָב שֶׁיֹּאמַר לֹא רָצִיתִי, ועל ידי זה יתבטלו הקדושין למפרע.
נתנה התורה רשות לאב לקבל קדושין עבור בתו, כשהיא קטנה או נערה, ונאמן לומר למי קידשה. משנתנו דנה במי שקיבל קדושין עבור בתו, ואינו יודע ממי קיבל. אב האומר קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הקטנה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ, וּבָא אדם אֶחָד וְאָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, נֶאֱמָן, ורשאי לישא אותה, ואף שהאב אינו נזכר שאכן הוא שקידשה. והטעם, כיון שבודאי לא היה מעיז לשקר בדבר כזה, שהרי האב יכול להכחישו ולומר שזוכר שלא היה הוא האדם שקידשה.
אם באו שני בני אדם, זֶה אוֹמֵר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי קִדּשְׁתִּיהָ, ואין אנו יודעים מי קידשה באמת, אין אחד מהם נאמן לגמרי, אלא שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט מספק, ואחר כך מותרת לכל אדם [ואין אומרים שמכך שהאחד בודאי שיקר, יתכן שגם חבירו שיקר, ובאמת היתה נשואה לאדם שלישי, אלא תולים אנו שאחד מהם אומר אמת, אך כיון שאין יודעים מי הוא, שניהם נותנים לה גט]. וְאִם רָצוּ שניהם, אֶחָד נוֹתֵן לה גֵּט, וְאֶחָד כּוֹנֵס, וממה נפשך, אם השני הוא שקידשה מלכתחילה, ודאי רשאי לכונסה. ואם הראשון הוא שקידשה בתחילה, הרי גירשה בגט, והותרה לכל אדם.
