גמרא
שנינו במשנה, 'האומר קידשתי את ביתי ואיני יודע למי קדשתיה, ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן'. מביאה הגמרא מחלוקת בנידון זה: אָמַר רַב, נֶאֱמָן אותו אדם אם בא לִיתֵּן לה גֵּט ולהתירה, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן אם בא לִכְנוֹס – לישא אותה. ומבאר רב את דבריו, נֶאֱמָן לִיתֵּן גֵּט, כיון דְּאֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ – אין אדם חשוד לחטוא אם אין לו כל תועלת בכך, והרי כשנותן לה גט אין לו כל רווח מהדבר, ואינו חשוד לשקר ולומר שהוא קידשה רק כדי לגרום לה להנשא באיסור. וְאֵינוֹ נֶאֱמָן אם בא לִכְנוֹס, אֵימַר – כיון שאנחנו חוששים ואומרים, שמא יִצְרוֹ תְּקָפוֹ, ורצונו לישא אותה אפילו באיסור, שיודע הוא שלא קידשה. וְרַב אַסִּי אָמַר, אַף נֶאֱמָן לִכְנוֹס, כיון שחושש הוא לשקר, שמא יכיר האב ויאמר שברור לו שלא קידשה לאותו אדם [ואף שאמר האב שאינו זוכר למי קידשה, יכול הוא לומר שברור לו שלא היה זה אותו אדם], ואם לא שהאמת כדבריו שהוא קידשה, לא היה מעז פניו לומר שקידשה. מוסיפה הגמרא, וּמוֹדֶה רַב אַסִּי בְּאשה האוֹמֶרֶת נִתְקַדַּשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִתְקַדַּשְׁתִּי, וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיךְ, שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן לִכְנוֹס, וכטעם שיבואר להלן.
מסייעת הגמרא לדברי רב אסי, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ – שנינו בברייתא כדבריו דְּרַב אַסִּי, האומר קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ, וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, נֶאֱמָן אַף לִכְנוֹס. ואם אכן כְּנָסָהּ, וּבָא אַחֵר וְאָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, לֹא כָּל הֵימֶנּוּ לְאָסְרָהּ עָלָיו – אין השני נאמן לאוסרה על הראשון. וְהָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה נִתְקַדַּשְׁתִּי, ואיני יודעת למי, וּבָא אַחֵר וְאָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, אֵינוֹ נֶאֱמָן לִכְנוֹס, מִפְּנֵי שֶׁמְּחַפָּה עָלָיו, כלומר, יתכן שבאמת לא התקדשה לו, אך אינו חושש שתכחישנו או שיבוא המקדש האמיתי, כיון שעתה רצונה להנשא לו, ומחמת כן היא אומרת כדבריו, שהוא המקדש, אף שבאמת יודעת היא שלא הוא שקידשה, ותכחיש כל מי שיאמר שהוא המקדש [וטעם זה אינו שייך באופן הראשון, כיון שהאב בודאי לא יחפה עליו להשיא את בתו באיסור]. וְכֵן הִלְכְתָא – וכן ההלכה, כדברי רב אסי, וכמבואר בברייתא.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, אדם האומר בְּנִי זֶה בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד [-סיים את שנתו השלש עשרה, ונכנס יום אחד לשנתו הארבע עשרה], או שאומר בִּתִּי זוֹ בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, ובכך הוא מעיד עליהם שהם גדולים, הרי הוא נֶאֱמָן לִנְדָרִים שנדרו, וּלְעֶרְכִין וְלַחֲרָמִין וּלְהֶקְדֵּשׁוֹת, שאם התחייבו בערך של אדם אחר, או שהחרימו נכסיהם להקדש, או שהקדישו מנכסיהם, חלו דבריהם, כיון שלענין זה אנו מאמינים לעדותו של האב שהם גדולים. אֲבָל לֹא – אך אינו נאמן לְמַכּוֹת – לחייבם מלקות אם עברו על מצוות לא תעשה, וְלֹא לְעוֹנָשִׁין, כגון לחייבם מיתת בית דין, אם עברו עבירה שעונשה מיתה.
משנה
להבנת המשנה שלפנינו יש להקדים שאדם יכול לקדש את בתו הקטנה, ואף לקבל גט עבורה. אך כשהיא גדולה אינו יכול לקדשה, ואף לא לקבל עבורה גט. האומר קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַקְּטַנָּה – קיבלתי קידושין עבור ביתי הקטנה, והרי היא אשת איש, או שאומר קִדַּשְׁתִּיהָ, ובתוך כדי דיבור הוסיף וְגֵרַשְׁתִּיהָ – קיבלתי עבורה גט, והרי היא פסולה לכהונה, ועשיתי זאת כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, וַהֲרֵי עדיין הִיא קְטַנָּה לפנינו, נֶאֱמָן, שהרי בידו לקדשה עתה, ונאמן אף על גירושיה, כיון שבכל מקום השוותה התורה את דין הקדושין לדין הגירושין. אבל אב האומר על בתו קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, וַהֲרֵי עתה הִיא גְדוֹלָה לפנינו, אֵינוֹ נֶאֱמָן, שהרי אין בידו לקדשה או לגרשה.
בת ישראל שנשבית לבין הגויים, חוששים אנו שמא נאנסה, והרי היא אסורה לכהן. האומר על בתו נִשְׁבֵּית לבין הגויים וּפְדִיתִיהָ, בֵּין שֶׁהִיא קְטַנָּה בֵּין שֶׁהִיא גְדוֹלָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן, ומותרת היא לכהונה.
אדם שמת ללא בנים, ויש לו אחים, חייבת אשתו להתייבם לאחי המת, או לחלוץ, ובלא זה אסורה היא להנשא לזר. ומִי שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ [או בזמן אחר, אלא שבדרך כלל סמוך למיתה רוצה האדם להציל את אשתו מייבום] 'יֵשׁ לִי בָנִים', ואשתי פטורה מיבום, נֶאֱמָן, כיון שאין דבריו מתנגדים לחזקת היתר שיש לאשה זו. אך אם ידוע שאין לו בנים, ואמר יֶשׁ לִי אַחִים, והרי אשתי חייבת ביבום, אֵינוֹ נֶאֱמָן, לפי שדבריו הם נגד חזקת היתר שיש לאשה זו.
אדם הַמְקַדֵּשׁ אֶת 'בִּתּוֹ' סְתָם, כלומר, שקיבל קדושין מאדם עבור 'בתו', ולא פירט איזו מבנותיו, ויש עתה ספק לאיזו בת התכוון, וצריכות כולן לקבל גט מספק, אֵין הַבּוֹגְרוֹת בִּכְלָל הספק, ובודאי אינן מקודשות, שהרי אינו יכול לקבל עבורן קדושין. ואף אם בתו הבוגרת מינתה אותו שליח לקדשה, חזקה שאין אדם מניח מצוה המוטלת עליו, לקדש את בתו הקטנה, ועוסק במצוה שאינה מוטלת עליו, לקדש את בתו הבוגרת.
גמרא
שנינו במשנה שנאמן האדם לומר שקיבל קידושין עבור בתו הקטנה, וקיבל עבורה גט, אך אינו נאמן לומר שנשבית ופדאה. מבררת הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה המקרה שברֵישָׁא, גַּבֵּי קִדּוּשִׁין, דְּנֶאֱמָן האב לומר שקיבל עבור בתו קדושין, וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונה המקרה שבסֵיפָא, גַּבֵּי שְׁבוּיָה, שמעיד שנשבית, דְּאֵינוֹ נֶאֱמָן. מבארת הגמרא, אָמַר רַב אַשִּׁי, במקרה של הרֵישָׁא, רַחְמָנָא הֵימְנֵיהּ – התורה האמינה לו, כִּדבריו דְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, מִנַּיִן לְאָב שֶׁנֶּאֱמָן לֶאֱסוֹר אֶת בִּתּוֹ מִן הַתּוֹרָה, על ידי שאומר שקיבל עבורה קידושין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב טז) 'אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה', ויש ללמוד מדברי הפסוק שכאשר אמר 'לָאִישׁ', אֲסָרָהּ – אסר אותה על כל העולם, שהרי העיד עליה שהיא אשת איש, וכשאמר 'הַזֶּה', הִתִּירָהּ לאותו אדם, הרי שהאמינה תורה לאב לגבי קידושי בתו, אמנם, רק לְנִשּׂוּאִין הֵימְנֵיהּ רַחְמָנָא לְאָב – האמינה התורה לאב רק לגבי קידושי בתו, ואילו בִּשְׁבוּיָה, להעיד שבתו נשבתה ונאסרה לכהונה, לֹא הֵימְנֵיהּ רַחְמָנָא – לא האמינתו התורה.
