מַר זוּטְרָא וְרַב אָחָא סַבָּא, בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי בַּר יוֹסֵי, פָּלוּג נִכְסַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדִי – חלקו את הנכסים שהיו שייכים לשניהם בשותפות, בינם לבין עצמם, ללא עדים. לאחר מכן אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִּׁי – באו לפני רב אשי, אָמְרוּ לו, 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים' (דברים יז ו) אָמַר רַחְמָנָא – הרי אמרה התורה שיש צורך בשני עדים כדי לקיים דבר, ויש להסתפק, האם כוונת התורה היתה שהתועלת בעדים היא לענין זה דְּאִי בָּעוּ לֹא מָצוּ הַדְרֵי בְּהוּ – שאם ירצה אחד מהצדדים לחזור בו ממה שעשה, ויכחיש את הדבר לגמרי, לא יוכל לעשות כן, כיון שהעדים יעידו על אותו מעשה, ואם זהו אכן טעם הדבר, אם כן בחלוקת שותפות זו אין חשש כזה, וַאֲנָן לֹא הַדְרִינָן – כיון שאנו לא נחזור בנו, ולא נכחיש את החלוקה שעשינו. אוֹ דִּלְמָא – או שמא כוונת התורה לומר דלֹא מִתּוֹקְמָא מִילְּתָא אֶלָּא בְּסָהֲדֵי – שאין הדבר עצמו מתקיים אלא אם כן יש עדים המעידים עליו, ואם לא היו עדים על החלוקה, אף ששניהם מודים שאכן היתה חלוקה, אין בה ממשות, והנכסים שייכים עדיין לשניהם, כבתחילה.
אָמַר לְהוּ – השיב להם רב אשי, לֹא אִיבְרוּ סָהֲדֵי – לא 'נבראו' העדים, כלומר, לא הצריכה התורה עדים, אֶלָּא לְשַׁקָּרֵי – אלא רק למקרה שאחד מבעלי הדין משקר ומכחיש את מה שעשה, אבל באופן ששני הצדדים מודים בדבר, ואין כל הכחשה ביניהם, אין צורך בעדים כלל.
אומר הרי"ף, מֵהָא שַׁמְעִינָן – מדין זה יש ללמוד, דְּהֵיכָא דְמוֹדוּ בַּעֲלֵי דִּינִין דְּקָנוּ מֵהֲדָדִי – באופן ששני בעלי הדין מודים שעשו קנין על ההסכמה שביניהם, וכגון על מקח שהיה ביניהם, לֹא מָצֵי חַד מִינַּיְיהוּ לִמְהַדַּר בֵּיהּ – אין אחד מהם יכול לחזור בו, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא הָוְיָא מִילְּתָא קַמֵּי סָהֲדֵי – ואף שהמעשה שעשו לא היה בפני עדים, כיון דְּלֹא אִיבְרוּ סָהֲדֵי אֶלָּא לְשַׁקָּרֵי: – אין העדים נצרכים אלא למנוע מבעלי הדין לשקר, אך אין בהם צורך לקיום גוף הדבר, אם שניהם מודים שנעשה.
עֵד אֶחָד אוֹמֵר לאדם 'נִטְמְאוּ טַהֲרוֹתֶיךָ', וְהַלָּה, בעל הטהרות, שׁוֹתֵק, הרי אותו עד נֶאֱמָן. עֵד אֶחָד אוֹמֵר לאדם שׁוֹרְךָ נִרְבַּע, ונאסר בכך להקרבה, וְהַלָּה שׁוֹתֵק, נֶאֱמָן. וְתַנָּא תּוּנָא – וכן יש ללמוד ממה ששנינו במשנה במסכת זבחים (עא.) ובמסכת בכורות (מא.), עֵד אֶחָד אוֹמֵר לאדם 'נִטְמֵאתָ', וְהַלָּה אוֹמֵר 'לֹא נִטְמֵאתִי', ונכנס למקדש, פָּטוּר מקרבן. ויש לדייק מלשון המשנה, דטַעֲמָא דְּאָמַר לֹּא – הטעם שאין העד נאמן לחייבו קרבן הוא כיון שהלה מכחישו, הָא אִשְׁתִּיק – אבל אם היה הלה שותק, מְהֵימָן – נאמן העד בדבריו.
וְאָמַר אַבַּיֵי, אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד, שׁוֹרְךָ נִרְבַּע ופסול לקרבן, וְהַלָּה שׁוֹתֵק, נֶאֱמָן העד. וְתַנָּא תּוּנָא – ויש סיוע לכך ממה ששנינו לגבי פסולי מזבח, וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה, וְשֶׁהֵמִית עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים, נֶאֱמָן, ויש לברר, הַאי 'עַל פִּי עֵד אֶחָד' הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן אנו פוסלים את השור לקרבן על פי עד אחד, אִי דְּקָא מוֹדוּ בְּעָלִים – אם באופן שהבעלים עצמם מודה ששורו פסול, אם כן הַיְינוּ 'עַל פִּי הַבְּעָלִים' האמור שם, ונפסל מחמת הודאת הבעלים, ולא מחמת עדות העד. אֶלָּא לָאו – ודאי מדובר באופן דְּשָׁתִיק – שהבעלים שותק כששומע את דברי העד, ובאופן זה נאמן העד בעדותו, וכדברי אביי.
