גמרא
שנינו במשנה, 'היא אומרת קִדַּשְׁתַּנִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ, הוא מותר בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו'. אִיתְּמַר – נאמר דין זה בבית המדרש, אָמַר שְׁמוּאֵל, אף על פי שהוא טוען שלא קידשה, מכל מקום, כיון שהיא אומרת שקידשה, ואסרה בכך את עצמה על כל העולם כדין אשת איש, מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ לִיתֵּן לה גֵּט, כדי שתהא מותרת להנשא למי שתרצה, אך אין כופים אותו לתת גט, כיון שיכול הוא לטעון שאינו רוצה בכך, שהרי על ידי נתינת הגט ייאסר בקרובותיה של אותה אשה [ואף על פי שהוא נותן את הגט רק כדי להתירה לפי דבריה, מכל מקום כיון שנתן גט נאסר בקרובותיה, כדי שלא יטעו בני אדם לחשוב שנושא הוא את קרובת גרושתו באיסור]. אָמַר רַב, וְאִם נָתַן גֵּט מֵעַצְמוֹ, ללא שביקשו ממנו, הרי זו כהודאה שאכן קידשה, וכּוֹפִין אוֹתוֹ לִיתֵּן לה כְּתֻבָּה, ככל אדם המגרש את אשתו, ואינו יכול לטעון שעשה כן רק כדי להתירה לפי דבריה [אמנם אם מתחילה, בשעת נתינת הגט, גילה דעתו בפירוש שאינו מודה שקידשה, ונותן לה את הגט רק כדי להתירה לפי דבריה, אינו חייב בכתובתה].
אִיתְּמַר – נאמרה הלכה זו בבית המדרש, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, הַמְקַדֵּשׁ אשה בִּפני עֵד אֶחָד, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשָׁיו – אין קדושין אלו חלים כלל, וַאֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם [-האיש והאשה] מוֹדִים אכן אירעו קידושין אלו, ואין כאן הכחשה כלל, מכל מקום כל קידושין שלא נעשו בפני שני עדים, אינם קידושין כלל. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה. וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם יקשה לך על דין זה הָא דִתְנַן – מה ששנינו במשנתנו, הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה קִדַּשְׁתִּיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתַּנִי, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, והרי ממה נפשך, אם יש עדים על הקידושין, אינה יכולה להכחישם כלל, ואם אין עדים על הקידושין, הרי אפילו אם היו שניהם מודים אין אלו קידושין כלל. אין זו קושיא, כיון שהָתָם – שם, במשנתנו, מדובר כְּגוֹן דְּאָמַר לָהּ אותו אדם, קִדַּשְׁתִּיךְ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, שהיו עדים בדבר, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם, ומחמת כן אינם יכולים לבוא ולהעיד על כך, אך לפי טענתו היו הקידושין בפני עדים, וחלו כדין.
גָּרְסִינָן – למדנו הלכה זו במסכת יבמות (טז:) בְּפֶרֶק חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב אַסִּי, עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁקִּדֵּשׁ אשה בַּזְּמַן הַזֶּה, חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשָׁיו – חוששים שמא חלו קידושיו, ומצריכים אותו לתת לה גט, והטעם לכך, אף שבודאי אין קידושי גוי חלים כלל, מכל מקום בזמן הזה חַיְישִׁינָן – אנו חוששים שֶׁמָּא מֵעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים הוּא, שהתערבו בין האומות, ונשאו נשים נכריות, וסובר הוא שישראל הבא על עובדת כוכבים והוליד ממנה בן, נחשב הבן כישראל ממזר, וקידושי ממזר הם קידושין. הוסיף רב יהודה ואמר תנאי בהלכה זו, וְדַוְקָא בְּדוּכְתָּא דִּקְבִיעֵי – דין זה הוא רק במקום שעשרת השבטים קבועים במקומם, בארצות שאליהם הגלה אותם מלך אשור, ואף שאין הם הרוב, מכל מקום כיון שהם קבועים במקומם הכלל הוא ש'כל קבוע כמחצה על מחצה', כלומר, בדבר הקבוע במקומו אין הולכים אחר הרוב, אלא נחשב הדבר כספק שקול, ולכן חוששים שמא אותו אדם שקידשה היה מבני עשרת השבטים, וצריכה גט. כִּי אֲמַרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל – אמנם כשאמרתי דין זה לפני שמואל, אָמַר לִי, אין הדבר כן, ואין חוששים לקידושין אלו כלל, מאחר וגם אם אכן הוא מבני עשרת השבטים שנשא נכרית, אין קידושין חלים, כיון שרק בִּנְךָ [הַבָּא מבתך הישראלית ומִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים] קָרוּי בִּנְךָ, כיון שהבן מתייחס אחר אמו, וְאֵין בִּנְךָ הַבָּא מִן הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים קָרוּי בִּנְךָ, אֶלָּא בְּנָהּ, וכיון שבני עשרת השבטים נשאו נשים נכריות, מתייחסים בניהם אחר אמותיהן הנכריות, והם גויים כמותן, ואין חוששים לקידושיהם.
תמהה הגמרא על דברי שמואל, וְהָא אִיכָּא בָּנוֹת – והרי היו בעשרת השבטים גם בנות, וְאָמַר רָבִינָא, בֶּן של בִּתְּךָ הַבָּא מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, קָרוּי בִּנְךָ, כיון שמתייחס הוא אחר אמו, ואף אם נישאו לגויים, בניהם נחשבים יהודים, ומדוע אין חוששים שאחד מבניהן של אותן נשים יהודיות הוא המקדש, וקידושין קידושין. מתרצת הגמרא, הָא גְּמִירֵי – קבלה היא בידינו, דִּבְנָתָא דְּהַהוּא דָּרָא – שבנות אותו הדור של עשרת השבטים שגלו מארץ ישראל, אִצְטְרוֹיֵי אִצְטְרוּי, פֵּירוּשׁ, נִבְקַע הָרֶחֶם שֶׁלָּהֶם וְנַעֲשׂוּ עֲקָרוֹת, ולא יכלו ללדת. אִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים, שכך אמר רב יהודה, כִּי אֲמַרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל – כשאמרתי דין זה לפני שמואל, אָמַר לִי, אין הדין כן, כיון שלֹא זָזוּ מִשָּׁם חכמים, בשעה שגלו עשרת השבטים והתערבו עם הגויים, עַד שֶׁעֲשָׂאוּם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים גְּמוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ה ז) 'בַּה' בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ', ומכאן למדו שבנו של ישראל הבא על גויה דינו כ'זר', כלומר כגוי, ואין קידושיו קידושין.
