הגמרא מביאה נידון נוסף בענין נאמנות של עד אחד: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אִשְׁתוֹ זִינְּתָה בְּעֵד אֶחָד, כלומר, עד אחד המעיד לאדם שאשתו זינתה מרצונה ונאסרה עליו, והבעל עצמו שותק ואינו מכחישו, מַהוּ – מה דינה, האם נאסרת עליו מחמת עדותו של אותו עד, או לא. אַבַּיֵי אָמַר, הִיא הִיא – זהו אותו דין האמור לעיל, ששתיקתו של הבעל נחשבת כהודאה לדברי העד, ואשתו אסורה עליו. רָבָא אָמַר, הֲוֵי – הרי עדות זו היא בענין דָבָר שֶׁבָּעֶרְוָה, וְאֵין דָבָר שֶׁבְּעֶרְוָה מתקיים בפָּחוֹת מִשְּׁנַים – שני עדים, וכיון שאין כאן שני עדים המעידים שנאסרה על בעלה, אינה נאסרת על פי עד אחד.
אָמַר אַבַּיֵּי, מְנָא אֲמִינָא לָהּ – מנין למדתי דין זה, ששתיקת הבעל לעדותו של העד נחשבת כהודאה לכך שאשתו נאסרה עליו, דְּהַהוּא סוּמָא – מעשה היה באדם עיור, דַּהֲוָה מְסַדֵּר מַתְנִיתָא קַמֵּי דְּמַר שְׁמוּאֵל – שהיה שונה משניות לפני מר שמואל, יוֹמָא חַד נָגַהּ – יום אחד התעכב אותו אדם עד שהחשיך היום, וְלֹא אָתָא – ולא בא אותו אדם. שָׁלַח מר שמואל שָׁלִיחַ אַבַּתְרֵיהּ – אחרי אותו אדם עיור, שיביאנו לבית המדרש, אַדְּאָזִיל בְּהַאי אוֹרְחָא – עד שהלך אותו שליח בדרך אחת המובילה לביתו של אותו עיור, אָתֵי אִיהוּ בְּהַאי אוֹרְחָא – בא העיור עצמו בדרך אחרת לבית המדרש, כִּי אָתָא – כשחזר אותו שליח מביתו של אותו עיור, העיד ואָמַר שראה שאִשְׁתּוֹ של אותו סומא זִינְּתָה. אָמַר לֵיהּ מַר שְׁמוּאֵל לאותו עיור, אִי מְהֵימָן לָךְ – אם אותו עד נאמן עליך בדבריו, זִיל אַפְּקָהּ – לך וגרשה, וְאִי לֹא – אך אם אינו נאמן עליך, לֹא תַּפְּקָהּ – אינך צריך לגרשה, ומסיים אביי את ראייתו ממעשה זה, מַאי לָאו – והאם לא היתה כוונת מר שמואל באומרו 'אִי מְהֵימָן לָךְ', דְּלָאו גַּזְלָנָא הוּא – היינו שאינו גזלן הפסול לעדות, אלא עד כשר, אַפְּקָהּ – עליך לגרשה, ומוכח שאם עד כשר מעיד שאשתו זינתה, והבעל אינו מכחישו, עליו לגרשה, והיינו כדברי אביי. דוחה הגמרא את הראיה, לֹא – אין זה הביאור הנכון בדברי מר שמואל, אלא כך היתה כוונתו, אִי מְהֵימָן לָךְ כְּבֵי תְּרֵי – אם אותו עד נאמן עליך כשני עדים, שאתה בטוח שהוא אומר אמת, אַפְּקָהּ – עליך לגרשה, אִי לֹא – אך אם אינו נאמן עליך כשני עדים, אף שהוא עד כשר, מכל מקום כיון שאינו אלא עד אחד, לֹא תַּפְקָהּ – אינך צריך לגרשה, וכדברי רבא.
פוסק הרי"ף, וְכֵן הֲלָכָה, כדברי רבא, שאם עד אחד מעיד על אשת איש שזינתה, אין בעלה צריך להוציאה, כיון שאין דבר שבערוה פחות משנים. מוסיף הרי"ף, וְהַנֵּי מִילֵּי בְּדִינֵי אָדָם – ודין זה הוא רק לגבי הנהגת בית דין, שאין בידם להכריחו לגרשה, כיון שאין עד אחד נאמן בדבר שבערוה, אֲבָל בְּבָא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, אִי מְהֵימָן לֵיהּ כְּבֵי תְּרֵי – אם אותו עד נאמן עליו כשני עדים, ומאמין לו שהאמת כדבריו, מִחַיֵּיב לְאַפּוּקָהּ – חייב אותו אדם לגרשה, וכפי שמוכח מהמעשה של מר שמואל, שאמר לאותו עיור שאם העד נאמן עליו כשנים עליו להוציאה, וּמֵיהַב לָהּ כְּתֻבָּה – אך צריך הוא לתת לה כתובתה, כיון שמצד הדין לא נאסרה עליו, ואינו יכול להפסידה כתובה מחמת שהוא מאמין לאותו עד.
גַּרְסִינָן בְּמסכת כְּתוּבוֹת, פִּרְקָא קַמָּא – בפרק ראשון (ט.), אֵין הָאִשָּׁה נֶאֱסֶרֶת עַל בַּעֲלָהּ בְּעֵד אֶחָד המעיד שזינתה, אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים. וְקִנּוּי וּסְתִירָה – אבל אם קינא האיש לאשתו בפני שני עדים והזהירה שלא תסתתר עם אדם פלוני, והסתתרה עם אותו פלוני, אֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד נַמֵּי – די בעדות של עד אחד על ההסתתרות, כיון שלאחר שהזהירה על כך, יש רגלים לדבר, ודי בעדותו של עד אחד כדי לאוסרה.
