אָמַר שְׁמוּאֵל, כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר, אָסוּר לו לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, כיון שגנאי הוא לציבור, שהאדם הממונה עליהם צריך לעשות מלאכה בעצמו, ואין לו מי שיעשה זה זאת עבורו.
וְאָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּאִשָּׁה, ברחיצת פניו ידיו ורגליו, הצעת המיטה או מזיגת הכוס, שאילו הם דברים שאשה עושה לבעלה, ואסור לאשה לעשות זאת עבור אדם אחר, שמא יבוא לידי הרהור עבירה, בֵּין אשה גְּדוֹלָה ובֵּין אשה קְטַנָּה.
וְאָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל, וַאֲפִלּוּ שלא בפניה אלא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, הדבר אסור.
תַּנְיָא בברייתא, כָּל הַפּוֹסֵל – האומר על אדם אחר שהוא פסול, יש לחשוש שהוא עצמו פָּסוּל. וְאָמַר שְׁמוּאֵל, בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל, כלומר, באותו חסרון שהוא אומר על בני אדם אחרים, הוא עצמו פסול בו, שאם רגיל לומר על בני אדם אחרים שהם ממזרים, חוששים שהוא עצמו ממזר, ואם רגיל לומר על אחרים שהם עבדים, חוששים שהוא עצמו עבד.
אָמַר רַב, שְׁתִיקוּתָא הַיְנוּ מְיַחֲסוּתָא – שתיקתו של האדם בשעת מריבה, היא יחוסו, ולכן הבא לבדוק את יחוסו של האדם, יבדוק את מידת שתיקתו, כִּי הָא דְּאָמְרֵי בְּמַעֲרָבָא – כפי שהיו רגילים לומר בארץ ישראל, כִּי מִינְּצוּ בֵּי תְּרֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – כאשר שתי משפחות רבות ביניהן, חָזוּ – יש להתבונן ולראות הֵי מִינַּיְהוּ קָדֵים וְשָׁתֵיק – מי מביניהם שמקדים לשתוק ולהפסיק את המריבה, הוּא מְיוּחָס טְפֵי – הרי זה סימן שהוא מיוחס יותר.
משנה
כפי שהתבאר במשנה הקודמת שתים מדרגות היוחסין הם 'שתוקי' ו'אסופי', עתה מבארת משנתנו מה טיבם: אֵי זֶהוּ 'שְׁתוּקֵי', כֹּל ולד שֶׁמַכִּיר אֶת אִמּוֹ – שידוע מי היא אימו, וְאֵין מַכִּיר אֶת אָבִיו – אך אין ידוע מי הוא אביו, ויתכן שהוא מאיסורי עריות, והולד ממזר. וְאֵי זֶהוּ 'אֲסוּפִי', כֹּל שֶׁנֶּאֱסַף מִן הַשּׁוּק, וְאֵינוֹ מַכִּיר לֹא אֶת אָבִיו וְלֹא אֶת אִמּוֹ, ואף לגביו יש חשש ממזרות.
אַבָּא שָׁאוּל הָיָה קוֹרֵא לִשְׁתוּקֵי, 'בְּדוּקֵי', כלומר, שבודקים את אמו ושואלים אותה ממי הולד, ואם אומרת שנבעלה לאדם כשר, נאמנת, והולד כשר.
גמרא
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, אֲסוּפִי – תינוק האסוף מן השוק, כָּל זְמַן שֶׁהוּא עדיין בַּשּׁוּק, אָבִיו וְאִמּוֹ [-אבי או אמו] נֶאֱמָנִין עָלָיו, כלומר, נאמן אדם לומר שהוא אביו, ונאמנת אשה לומר שהיא אמו. אבל לאחר שנֶאֱסַף מִן הַשּׁוּק, אֵין אָבִיו וְאִמּוֹ נֶאֱמָנִים עָלָיו, כיון שכבר יצא עליו שם 'אסופי', ונקבע דינו כך, אינם רשאים לומר שהם הוריו.
אָמַר רָבָא, וּבִשְׁנֵי רְעָבוֹן – בתקופות שיש רעב בעולם, שיש הרבה שמשליכים את ילדיהם לשוק, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱסַף מִן הַשּׁוּק, נֶאֱמָנִין עָלָיו, כיון שבזמן כזה שיש תינוקות רבים כאלו, לא רצו חכמים לתת לכולם שם פסול, והאמינו להוריו גם לאחר שכבר נאסף.
