גמרא
שנינו במשנה, 'בת חלל זכר, פסולה מן הכהונה לעולם'. מבררת הגמרא, מַאי – מה כוונת המשנה בלשון 'לְעוֹלָם', ומדוע היינו סבורים לומר שלאחר זמן מתבטל פסול זה של חללות. ומבארת, מַהוּ דְּתֵימָא – יכול היית לומר, מִידִי דַּהֲוָה אַמִּצְרִי וֶאֱדוֹמִי – יהיה דין החללה דומה לדינם של גר מצרי וגר אדומי, מַה לְּהַלָּן – כשם שגר מצרי ואדומי לְאַחַר שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת מתבטל פסולם, ומותרים לבוא בקהל ה', אַף כָּאן, בפסול של חללה, לְאַחַרַ שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת תהיה הבת כשרה לכהונה, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך הוצרכה משנתנו להשמיע דִּלְעוֹלָם – שפסול זה הוא לעולם, אפילו לאחר דורות רבים של חללים, בן אחר בן, הבת הנולדת לבן האחרון פסולה לכהונה.
מביאה הגמרא ברייתא המבארת מהו פסול של חללה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵי זוֹ הִיא חֲלָלָה, הפסולה לכהונה, כָּל שֶׁנּוֹלְדָה מִן הַפְּסוּלִין. מבררת הגמרא, מַאי – מה הם אותם 'פְּסוּלִין', שבנותיהן חללות. אִילֵימָא – אם תאמר שהכוונה לכל אדם שנשא אשה הפְּסוּלָה לוֹ, הֲרֵי מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ לאחר שנישאת לאדם אחר, דִּפְסוּלָה לוֹ, שנאמר (דברים כד ד) 'לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה, כִּי תוֹעֵבָה הִיא לִפְנֵי ה", וּמכל מקום אם עבר והחזירה, בָנֶיהָ כְּשֵׁרִים אפילו לכהונה, דִּכְתִיב (שם) 'כִּי תוֹעֵבָה הִיא', ודרשו חכמים שרק הִיא תּוֹעֵבָה, וְאֵין בָּנֶיהָ תּוֹעֵבִין, אֶלָּא כְּשֵׁרִים. אלא אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאֲמַר – כך היא כוונת הברייתא לומר, אֵי זוֹ הִיא חֲלָלָה, כָּל שֶׁנּוֹלְדָה מִפְּסוּלֵי כְּהֻנָּה, והיינו מאשה האסורה לכהן מחמת קדושת כהונתו, ולא באשה האסורה עליו מחמת איסור כללי הנוהג בכל ישראל.
ממשיכה הגמרא לברר את לשון הברייתא, שאמרה שחללה היא 'כל שנולדה מן הפסולין', ומשמע מכך, שרק אם נוֹלְדָה מנישואין של איסורי כהונה, אִין – אכן נעשית בכך חללה, אבל אם לֹא נוֹלְדָה, לֹא – אינה נעשית חללה, וְקשה על כך, שהֲרֵי אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה שנישאת לכהן באיסור, והיינו אלמנה לכהן גדול וגרושה אף לכהן הדיוט, דְּלֹא נוֹלְדָה מן הפסולין, וְאף על פי כן, כיון שנישאה באיסור לכהן קָא הָוְיָא – הרי היא חֲלָלָה, ונפסלת לכהונה, ושלא כמשמעות לשון הברייתא שחללה היא רק מי ש'נולדה' מפסולי כהונה.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יִצְחָק, הָכֵי קָאֲמַר – כך היא כוונת הברייתא, אֵי זוֹ הִיא חֲלָלָה שֶׁעִיקָּרָהּ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה – שמפורש איסורה בתורה, וְאֵין צָרִיךְ לְפָרֵשׁ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים – ולא היו חכמים צריכים לדרוש ולפרש את איסורה, כָּל שֶׁנּוֹלְדָה מִן הַפְּסוּלִין שֶׁבִּכְהֻנָּה, והיינו בכהן שנשא גרושה האסורה עליו, ונולדה להם בת. אבל גרושה או אלמנה שנישאת בעצמה באיסור לכהן, לא כתבה התורה בפירוש שנעשית בכך חללה, אלא חכמים דרשו זאת מהפסוקים.
אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵּי, יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, האסורה עליו באיסור כרת, 'זוֹנָה' מְשַׁוֵּי לָהּ – עשאה בכך זונה, כיון שנבעלה למי שאסור עליה, אך יש להסתפק, האם 'חֲלָלָה' מְשַׁוֵּי לָהּ אוֹ לֹא מְשַׁוֵּי לָהּ – האם נעשתה בכך גם חללה או לא. ומבאר רב פפא את צדדי הספק, מִי אַמְרִינָן – האם נאמר שיש ללמוד זאת בקַל וָחֹמֶר, שהרי אפילו מֵחַיְּיבֵי לָאוִין הָוְיָא חֲלָלָה – מאדם האסור עליה רק באיסור לא תעשה, כגון גרושה לכהן, נעשית חללה, מֵחַיְּיבֵי כְּרִיתוּת – אם בא עליה אחיה, האסור עליה באיסור כרת, לֹא כָּל שֶׁכֵּן – האם אין זה קל וחומר שתהא חללה. אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר שאין לדמות את האיסורים זה לזה, כיון שאֵין חֲלָלָה אֶלָּא מֵאִסּוּר כְּהֻנָּה, ואיסור אח ואחותו אינו מדיני כהונה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אביי, אֵין חֲלָלָה אֶלָּא מֵאִסּוּר כְּהֻנָּה, וממילא אח הבא על אחותו, אינו עושה אותה חללה.
