גמרא
במשנתנו נחלקו תנאים בדין בת של גר או גיורת, האם היא כשרה להנשא לכהן. מבררת הגמרא את ההלכה בנידון זה: אָמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְׁמֵיהּ [-משמו] דְּעוּלָּא, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, שאפילו אם האב גר והאם גיורת, בתם כשרה לכהונה. וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְאמנם מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָהֲגוּ כֹּהֲנִים סִילְסוּל [-שבח ומעלה] בְּעַצְמָן, כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, האומר שבת של גר וגיורת פסולה לכהונה, ורק אם האב או האם ישראלים, בתם כשרה לכהונה. אָמַר רַב נַחְמָן בפסק ההלכה בענין זה, אם בָּא הכהן לִימָּלֵךְ – לשאול לפני מעשה, האם לישא בת של גר וגיורת, מוֹרִין לוֹ הלכה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שלא ישא בת של גר וגיורת. אך אם כבר נָשָׂא בת כזו, אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ – אין אומרים לו לגרשה, והיינו כְּדברי רַבִּי יוֹסֵי.
אב הָאוֹמֵר 'בְּנִי זֶה מַמְזֵר', כגון שמודה שהוא בנו, אלא שטוען שנולד מאחת העריות האסורה עליו באיסור כרת, או שטוען שאינו בנו כלל, אֵינוֹ נֶאֱמָן, לפי שלא האמינתו תורה לפסול את בנו, ובתורת 'עד' אינו נאמן לפי שקרוב הוא לבנו, וקרוב פסול לעדות. וַאֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם, האב והאם, אוֹמְרִים עַל הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ שמַמְזֵר הוּא, אף על פי שעדיין אין לו חזקת כשרות, מכל מקום אֵינָם נֶאֱמָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נֶאֱמָנִין, ואף ברישא, שהאב לבדו אומר שבנו ממזר, סובר רבי יהודה שהוא נאמן, וטעמו יבואר בגמרא.
גמרא
מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מהו טעמו דְרַבִּי יְהוּדָה, הסובר שנאמן האב לומר על בנו שהוא ממזר, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, נאמר בתורה (דברים כא יז) 'כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם', ויש לדרוש את לשון 'יַכִּיר', שאמרה בכך תורה שהאב יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים, מִכָּאן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר 'זֶה בְּנִי בְּכוֹר', וּכְשֵׁם שֶׁהוּא נֶאֱמָן לוֹמַר זֶה בְּנִי בְּכוֹר, כָּךָ נֶאֱמָן לוֹמַר על אחד מבניו, אם היה כהן, זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה, והרי הבן בחזקת חלל, הפסול לכהונה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אמנם יש ללמוד מפסוק זה שהאמינה תורה לאב לומר על בנו שהוא בכור, אך אֵינוֹ נֶאֱמָן לומר על בנו שהוא פסול. וְאִפְּסִיקָא הִלְכְתָא בְּהֶדְיָא – ונפסקה ההלכה בפירוש כְּרַבִּי יְהוּדָה, במסכת בבא בתרא בְּפֶרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין (קכח:). וּבמסכת יבמות בְפֶרֶק הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ (מז.) נַמֵּי אָמְרִינַן – גם כן אמרה הגמרא פסק דין במעשה שהיה, שיש ללמוד מכך שהלכה כרבי יהודה, וכך אמרו שם, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה, וְאָמַר לוֹ, נִתְגַּיַּירְתִּי בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי, שלא בפני בית דין, וכיון שגירות צריכה בית דין של שלשה, הרי זה כאילו אמר שגירותו היתה פסולה, ועדיין גוי הוא. אָמַר לוֹ רבי יהודה, האם יֵשׁ לְךָ עֵדִים על כך שגירותך לא היתה כשרה. אָמַר לוֹ אותו אדם, לֹא – אין לי עדים. המשיך רבי יהודה ושאלו, האם יֵשׁ לְךָ בָּנִים, אָמַר לוֹ אותו אדם, הֵן – כן. אָמַר לוֹ רבי יהודה, נֶאֱמָן אַתָּה בדבריך לִפְסוֹל את עַצְמְךָ, שנאסור עליך לישא בת ישראל עד שתתגייר שוב בפני שלשה, וְאֵין אַתָּה נֶאֱמָן לִפְסוֹל אֶת בָּנֶיךָ, שהוחזקו בכשרות. וְאַקְשִׁינָן – והקשתה על כך הגמרא, וְאַבָּנִים לֹא מְהֵימָן – וכי סובר רבי יהודה שאין אדם נאמן לפסול את בניו, וְהָתַנְיָא – והרי כך שנינו בברייתא, נאמר בפסוק 'יַכִּיר', ללמד שיַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים, מִכָּאן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר זֶה בְּנִי בְּכוֹר, וּכְשֵׁם שֶׁנֶּאֱמָן לוֹמַר זֶה בְּנִי בְּכוֹר, כָּךָ נֶאֱמָן לוֹמַר זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה, ואם כן מדוע לא האמינו רבי יהודה לפסול את בניו. ותירצה שם הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, הָכִי קָאָמַר לֵיהּ – כך השיב רבי יהודה לאותו אדם, לִדְבָרֶיךָ, שלא התגיירת כדין, הרי עוֹבֵד כּוֹכָבִים אַתָּה, וְאֵין עֵדוּת לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שלא האמינה תורה לאב על בנו אלא כשהאב יהודי, ולא כשהאב גוי. ופסקה שם הגמרא ואמרה וַהֲלָכָה כְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, דְּאָמַר שהטעם שאין אותו אדם נאמן לפסול את בניו הוא רק מִשּׁוּם דְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים הוּא, וְאֵין עֵדוּת לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲבָל יִשְׂרָאֵל האומר על בנו שהוא פסול, מְהֵימָן – נאמן, ומוכח גם משם שההלכה היא כרבי יהודה.
מוסיף הרי"ף תנאי בדין זה: וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שנאמן האב לפסול את בנו, זהו דוקא כשעדותו היא אַבְּנוֹ – על בנו בלבד, אֲבָל אַבֶּן בְּנוֹ לֹא מְהֵימָן – אינו נאמן לפסול את בן בנו, כִּדְתַנְיָא בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נֶאֱמָן הוּא האב עַל בְּנוֹ 'קָטָן', וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל בְּנוֹ 'גָּדוֹל', וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא 'גָּדוֹל' – אין משמעות לשון 'גדול' שאמר רבי יהודה גָּדוֹל מַמָּשׁ, וְלֹא 'קָטָן' קָטָן מַמָּשׁ, שאין דין זה תלוי בגדלותו או קטנותו של הבן, אֶלָּא אפילו אם הבן קָטָן, וְיֵשׁ לוֹ בָּנִים, זֶהוּ המכונה בלשון רבי יהודה 'גָּדוֹל', ובאופן זה אין האב נאמן לפוסלו, כיון שבכך שהוא מעיד שהבן פסול, כלול שגם בניו של הבן פסולים, ולא האמינתו תורה לפסול את בני בניו, ומתוך שאינו נאמן על בני בניו, אינו נאמן גם על בנו בעצמו [שהרי לא ניתן לחלק ולומר שבנו יהיה פסול ובניו כשרים], ואפילו אם הוא גָּדוֹל, וְאֵין לוֹ בָּנִים, זֶהוּ המכונה 'קָטָן', כיון שעדותו היא רק על הבן עצמו, שהאמינתו תורה לפוסלו. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
