משנה
כפי שהתבאר לעיל צריך כהן הנושא אשה צריך לבדוק במשפחתה, שאין בהם פסול, ומשנתנו עוסקת בכהן שבדק את אשתו בשעה שנשאה, ואחר כך הלכו שניהם למדינת הים, ושוב חזרו למקום שיצאו ממנו. מִי שֶׁיָּצָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ לִמְדִינַת הַיָם, וּלאחר זמן בָּא ממדינת הים הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו שנולדו לו שם, ואין מכירים שזו אשתו, וְאָמַר, אִשָּׁה שֶׁיָּצָאת עִמִּי לִמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי הִיא זוֹ, וְאֵלּוּ הֵן בָנֶיהָ, אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה, לֹא עַל הָאִשָּׁה, כיון שאין חוששים שמתה או גירשה ונשא אחרת, וְלֹא עַל הַבָּנִים, ובגמרא יבואר באילו בנים מדובר, ומה הטעם לכך.
אך אם חזר רק עם בנים, ואמר שאשתו מֵתָה, וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, מֵבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים, שהם בניה של אשתו שמתה, וְאֵינוֹ מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה, שאין חוששים שמתה אשתו או גירשה, ונשא אחרת וילדה לו ומתה גם היא, אלא סומכים על כך שהם בניה של האשה שיצאה עמו ונבדקה שהיא מיוחסת.
משנתנו מבארת את דינו של אדם הבא ממדינת הים, ועמו אשה ובנים, אימתי הוא נאמן על כשרותם: אדם שהלך למדינת הים כשאינו נשוי, וחוזר משם עם אשה ובנים, ואומר, אִשָּׁה נָשָׂאתִי בִּמְדִינַת הַיָּם, הֲרֵי הִיא זוֹ, וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה שהיא מיוחסת, וְאֵינוֹ מֵבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים. אך אם בא רק עם ילדים, ואומר שאשתו מֵתָה, וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה שהיתה מיוחסת, וְעַל הַבָּנִים, שהם בניה של אותה אשה מיוחסת.
גמרא
שנינו במשנה, מביא ראיה על האשה, ואינו מביא ראיה על הבנים'. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, מַתְנִיתִין, דְּקָתָּנֵי [-ששנינו בה] שכיון שהביא ראיה שאשתו מיוחסת אֵינוֹ מֵבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים שהם ממנה, היינו בִּכְרוּכִים אַחֲרֶיהָ – בילדים קטנים הכרוכים אחריה, כדרך שילדים קטנים כרוכים אחרי אמם, והרי זו ראיה שהם ילדיה.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא אדם הבא לפנינו עם בנים גדולים וקטנים, ואומר, [אִשָּׁה נָשָׂאתִי בִּמְדִינַת הַיָּם], מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה, שהיא מיוחסת, וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים. ומביא ראיה עַל הַגְּדוֹלִים, שאינם כרוכים אחר אמם, וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה נוספת עַל הַקְּטַנִּים, אלא אף הם בחזקת כשרות. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּאִשָּׁה אַחַת, שאמר אשה אחת נשאתי במדינת הים, והגדולים והקטנים הם בניה, אֲבָל בִּשְׁתֵּי נָשִׁים, שאומר שנשא שתי נשים, ומתה אחת מהן, ובנים אלו הם בניה של השניה, מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה, שהיא מיוחסת, וּמֵבִיא רְאָיָה גם עַל הַבָּנִים, שהם בניה, וכן מביא ראיה עַל הַגְּדוֹלִים, וּמֵבִיא רְאָיָה גם עַל הַקְטַנִּים, כיון שיתכן שהגדולים הם בניה של אשה זו, ואילו הקטנים הם בניה של האשה הראשונה, והם כרוכים אחרי אשה זו כיון שהיא גידלתם לאחר שמתה אמם.
כפי ששנינו במשנה, והתבאר בגמרא לעיל, אם הביא האדם ראיה על יחוסה של אשתו, אינו צריך להביא ראיה על בניה הקטנים, באופן שהם כרוכים אחריה, כיון שבכך ניכר שהם בניה. הגמרא מביאה מחלוקת בנידון זה: אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, לֹא שָׁנוּ דין זה, שסומכים על ראיה זו שהבנים כרוכים אחריה שהיא אמם, אֶלָּא בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל – לענין אכילת תרומה, אֲבָל בְּיוּחֲסִין – לייחס את בנותיו ולהתירן להנשא לכהנים, לֹא – אין זו ראיה מספיקה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֲפִלּוּ בְּיוּחֲסִין מועילה ראיה זו, שהבנות כרוכות אחרי אמן, להתירן להנשא לכהנים.
ומבארת הגמרא את טעמו של רבי יוחנן: וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעֲמֵיהּ – והלך בזה רבי יוחנן לשיטתו, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בית דין מַלְקִין מלקות דאורייתא עַל הַחֲזָקוֹת – על דברים שאנו מוחזקים בהם שהם כך, הגם שאין לנו ראיה גמורה על כך, וְשֹׁוֹרְפִין וְסוֹקְלִין – מחייבים שריפה וסקילה ושאר מיתות בית דין עַל הַחֲזָקוֹת, וכל שכן שמתירים את בנותיו של אותו אדם ליוחסין על סמך חזקה זו, שהבנות כרוכות אחר אמן. ומבארת הגמרא את דברי רבי יוחנן, כיצד מחייבים מלקות או מיתת בית דין על פי חזקה, מַלְקִין עַל הַחֲזָקוֹת, כִּדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אשה שהֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ, שלבשה בגדי נדות, בַּעֲלָהּ לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה, ואף שאין לנו עדות ברורה שהיא נדה, מכל מקום כיון שהוחזקה בכך הרי היא נחשבת בעינינו לנדה ודאית, ואם בא עליה בעלה, חייב מלקות. שׂוֹרְפִין וְסוֹקְלִין עַל הַחֲזָקוֹת, כִּדְרַבִּין בַּר רַב הוּנָא, דְּאָמַר רַבִּין בַּר רַב הוּנָא, אִישׁ וְאִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִינֹקֶת, שֶׁהִגְדִּילוּ יחד בְּתוֹךְ הַבַּיִת, והאיש והאשה הוחזקו כנשואים זה לזו, והתינוק והתינוקת הוחזקו כילדיהם, נִסְקָלִין זֶה עַל זֶה, אם בא הבן על האשה המוחזקת כאמו, חייבים סקילה, וְנִשְׂרָפִין זֶה עַל זֶה, אם בא האב על המוחזקת כבתו, חייבים שריפה.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא, מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאָה לִירוּשָׁלַיִם, וְתִינוֹק מֻרְכָּב עַל כְּתֵפָהּ, וְהִגְדִּילָתוֹ בחזקת שהוא בנה, וּבָא עָלֶיהָ לאחר שגדל, וֶהֱבִיאוּהָ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהָ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהָיָה ידוע לנו בבירור שהוא בְּנָהּ [וַדָּאִי], אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיָה כָּרוּךְ אַחֲרֶיהָ, והוחזק כבנה, וכפי שהתבאר בדברי רבי יוחנן.
