הגמרא דנה עתה מה דינם של איש ואשה שהתייחדו באיסור: אָמַר רַב, מַלְקִין עַל הַיִּחוּד – איש ואשה שהתייחדו באיסור, לוקים מכת מרדות בבית דין, וְאֵין אוֹסְרִין עַל הַיִּחוּד – אשת איש שהתייחדה עם אדם זר אינה נאסרת מחמת כן על בעלה. אָמַר רַב אַשִּׁי, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמלקים על היחוד, אֶלָּא ביִחוּד דִּפְנוּיָה, אֲבָל ביִחוּד דְּאֵשֶׁת אִישׁ אין מלקים, כיון שנִמְצָא אתה מוֹצִיא לַעַז עַל בָּנֶיהָ, שיאמרו בני אדם שלקתה מחמת שזינתה, ויוציאו לעז על בניה שהם ממזרים [ואף שאשת איש שזינתה חייבת מיתה, יאמרו האנשים שכיון שאין בזמן הזה סנהדרין המחייבים מיתה, לכן הלקוה].
אָמַר רַב, מַלְקִין עַל לֹא טוֹבָה הַשְּׁמוּעָה, כלומר, מי שיצא עליו קול שהוא עובר עבירות, אף על פי שאין עדים ברורים על כך, מלקים אותו מכת מרדות בבית דין, שֶׁנֶּאֱמַר בתוכחת עלי הכהן לבניו (שמואל א', ב כד) 'אַל בָּנָי כִּי לֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ', ולשון 'אל בני' מתפרשת כאילו אמר להם שיש 'לאו' בדבר זה, אף שלא היו עדים על הדבר, ויש ללמוד מכך שדינה של שמועה לא טובה הוא כדין לאו, לענין זה שמלקים על כך.
מביאה הגמרא פרטי דינים נוספים לענין יחוד: אָמַר רָבָא, אשת איש שבַּעֲלָהּ בָּעִיר, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ לחייבה מלקות מִשּׁוּם יִחוּד, כיון שאימת בעלה עליה [ואף שהתבאר לעיל שאין מלקים אשת איש כלל מחמת יחוד, כדי שלא להוציא לעז על בניה, כאן מדובר באופן שאין לה בנים ואין חשש לעז]. אָמַר רַב יוֹסֵף, אם היה באותו בית פֶּתַח פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ מִשּׁוּם יִחוּד, כיון שיכולים בני אדם להכנס לשם, ואין חשש לעבירה.
משנה
בִּזְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ של האדם עִמּוֹ, יָשֵׁן עִמָּהֶם בַּפֻּנְדְּקִי – רשאי להיות עם נשים אחרות באותו בית, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ של אותו אדם מְשַׁמַּרְתּוֹ.
מִתְיַחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ כשהוא קטן, וְעִם בִּתּוֹ כשהיא קטנה, וְיָשֵׁן עִמָּהֶם, הבן עם אמו, בְּקֵרוּב בָּשָׂר. הִגְדִּילוּ, זֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ, וְזוֹ יְשֵׁנָה בִּכְסוּתָהּ, ואסורים לישן בקירוב בשר.
גמרא
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב אַסִּי, מִתְיַיחֵד אָדָם בדרך מקרה עִם אֲחוֹתוֹ, אך אסור לו לדור עמה בקביעות בבית אחד, וְדָר אפילו בקביעות עִם [אִמּוֹ וְעִם] בִּתּוֹ, שאין יצרו של אדם מתגבר עליו בעריות אלו [כמבואר בגמרא (יומא סט:) שאנשי כנסת הגדולה התפללו על הדבר, ואף שלא ביטלו לגמרי יצר הרע של עריות, הועילו לגבי זה שלא ישלוט יצר הרע כל כך בקרובותיו של האדם, כמו אמו ובתו]. הוסיף רב יהודה ואמר, כִּי אֲמַרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל – כשאמרתי דין זה של רב אסי לפני שמואל, אָמַר לִי, אָסוּר לְהִתְיַיחֵד עִם כָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, ובכללם אמו, בתו ואחותו של האדם, ושלא כדברי רב אסי שהתיר להתייחד עמהן, וַאֲפִלּוּ עִם בְּהֵמָה אסור להתייחד.
אָמַר רָבָא, מִתְיַיחֵד אָדָם עִם שְׁתֵּי יְבָמוֹת – שתי נשים הנשואות לשני אחים מן האב, לפי שכל אחת מהן חוששת שימות בעלה ללא בנים, ותצטרך להתייבם לאחי בעלה, ואז תהיה צרה לאשתו, ולכן כבר עתה הן שונאות זו את זו כשתי צרות, ואינן מחפות זו על זו, וְכן מותר להתייחד עִם שְׁתֵּי צָרוֹת – שתי נשים הנשואות לאדם אחד, שחזקתן שונאות זו את זו, וְעִם אִשָּׁה (ויבמתה) [וַחֲמוֹתָהּ, וְאִם אִשָּׁה וּבַת חֲמוֹתָהּ], וְעִם אִשָּׁה וּבַת בַּעֲלָהּ, שכל הנשים הללו חזקתן ששונאות זו את זו, וְעִם אִשָּׁה וְתִינֹקֶת שֶׁיּוֹדַעַת טַעַם בִּיאָה – מבינה מה היא ביאה, ואם תראה זאת תדע לספר את הדברים בשוק, ומאידך עדיין קטנה היא ואין לה יצר הרע, וְאֵינָהּ מוֹסֶרֶת עַצְמָהּ לְבִיאָה, ומתוך כך לא תתפתה בעצמה, ונחשבת היא כשומרת לענין יחוד.
שנינו במשנה לגבי אדם ובתו או אשה ובנה, הרשאים להתייחד ולישן יחד בקירוב בשר, 'הִגְדִּילוּ, זֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ וְזוֹ יְשֵׁנָה בִּכְסוּתָהּ'. מבררת הגמרא, וְכַמָּה – מה הוא הגיל שבו הם נחשבים כמי ש'הגדילו', ואסורים לישן בקירוב בשר, אָמַר רַב אָחָא בַּר רַב עֻזָּא, אָמַר רַב אַשִּׁי, תִּינֹקֶת, משעה שתהיה בַּת תִּשְׁעָה שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, וְתִינוֹק, משעה שיהיה בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי – ויש אומרים ששיעור השנים הוא בתִּינֹקֶת משעה שתהיה בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, וְתִינוֹק משעה שיהיה בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. וְזֶה וְזֶה – בין ללשון הראשונה ובין ללשון השניה, אף אם עדיין לא הגיעו לגיל האמור, אין איסור לישן עם בתו בקירוב בשר עַד דְּאִיכָּא – עד שהביאה סימני גדלות בגופה, וכלשון הפסוק (יחזקאל טז ז) 'שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ'.
אָמַר רַפְרָם בַּר פַּפָּא, אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שכשגדלה הבת אסורה לישן עם אביה בקירוב בשר, אֶלָּא באופן שֶׁבּוֹשָׁה לַעֲמוֹד לפניו כשהיא עֲרוּמָה, שזהו סימן לכך שכבר יש בה יצר הרע ומבינה את ענין ביאה, אֲבָל לֹא בּוּשָׁה לַעֲמוֹד לפניו עֲרוּמָה, לֹא – אין בכך איסור.
אָמַר רָבָא, לֹא אֲמָרָן – לא אמרנו דין זה, שאסורה הבת להתייחד עם אביה לאחר שגדלה, אֶלָּא דִמְקַדְּשָׁהּ – שכבר התקדשה לאיש, אֲבָל לֹא מְקַדְּשָׁהּ – אם אינה מקודשת, לֵית לָן בָּהּ – אין איסור בדבר.
