כפי שהתבאר, אדם הבא לפרוע את חיוביו בקרקעות, משלם לניזקין בעידית, לבעל חוב בבינונית, ולכתובת אשה בזיבורית. ולהבנת ההלכות שלפנינו יש להקדים, כי אדם שהתחייב ממון, נכסיו משתעבדים לפרעון חובותיו, ואפילו אם מכר את הקרקעות לאחרים, ניתן לגבותם מידם [והם חוזרים ותובעים מהמוכר את דמי הקרקע שהפסידו]. הגמרא מבררת עתה האם ומתי נשארים דינים אלו, של חילוקי הגביה מהקרקעות השונות, גם כשגובים את הקרקעות מיד הקונים. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מְכָרָן – מכר החייב את קרקעותיו לְאֶחָד, אוֹ לִשְׁלוֹשָׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד, כֻּלָּן נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים, וגובים הניזקין מעידית, הבעל חוב מבינונית, וכתובת אשה מזיבורית, כיון שבאופן זה אין עדיפות לאחד מהם על פני חבירו, ונשארים הדינים כפי שהיו בזמן שהיו הקרקעות ביד החייב עצמו. אך אם מכר את הקרקעות בזֶה אַחַר זֶה, כֻּלָּן גּוֹבִין מִן הקונה הָאַחֲרוֹן, כיון שאין גובים מנכסים שביד הלקוחות כל זמן שיש נכסים ביד החייב עצמו, וכיון שהלקוחות הראשונים השאירו קרקעות ביד החייב עצמו, נמצא שעיקר השעבוד נשאר על הקרקע האחרונה, והקונה אותה משועבד לשלם ממנה את כל החובות, ואין חילוק אם קרקע זו היא עידית, בינונית או זיבורית. ואם אֵין לוֹ די קרקע לכל התובעים, גּוֹבִין גם מִשֶּׁלְּפָנָיו – מאותו קונה שקנה לפניו. ואם אֵין גם לוֹ די קרקע, גּוֹבִין מִשֶּׁלִּפְנֵי פָּנָיו, שהוא הראשון שקנה קרקע.
מבררת הגמרא, הַאי – לשון זו שאמרה הברייתא, 'מְכָרָן לְאֶחָד', הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן מדובר, אִילֵימָא – אם תאמר שכוונת הברייתא שמכר את כל הקרקעות לאדם אחד בְּבַת אַחַת, אם כן קשה מה החידוש בכך, הַשְׁתָּא – עתה, הרי אפילו אם מכר לִשְׁלוֹשָׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד – יחד, באותו יום, דְּאִיכָּא לְמֵימָר דְּחָד מִינַיְיהוּ קָדִים – שיתכן שאחד מהם קדם לחבירו בקנין, שהרי אין ידוע באיזו שעה היתה כל אחת מהמכירות, אָמַרְתְּ – אף על פי כן אנו אומרים שכֻּלָּן נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים, וגובה כל אחד כדינו, אם מְכָרָן לְאֶחָד בְּבַת אַחַת מִיבַּעְיָא – וכי צריך להשמיענו דין זה, שכל אחד גובה כדינו. אֶלָּא פְּשִׁיטָא שמדובר באופן שמכר את הקרקעות לאותו אדם בְּזֶה אַחַר זֶה, ובאופן זה אמרה הברייתא שכל אחד גובה כדינו. תמהה על כך הגמרא, וְלֵימָא לֵיהּ – והרי יכול הלוקח לומר לבא לגבות ממנו, הרי בשעה שקניתי את הקרקע הראשונה והשניה, הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת הֵימֶנוּ, מהקרקע השלישית, ונמצא שעיקר שעבודך נשאר על הקרקע השלישית, שהיתה האחרונה ביד המוכר, ואם כן עליך לגבות ממנה, אף אם היא זיבורית.
מתרצת הגמרא, אכן, אם היתה הקרקע האחרונה זיבורית היה הלוקח יכול לדחות את כולם, ואפילו את הניזקין, לקרקע זו, אך הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן עוסקת הברייתא, כְּגוֹן שֶׁלָּקַח [-שקנה] את העִדִּית בָּאַחֲרוֹנָה, ואין רצונו שיגבו כולם מהעידית.
ממשיכה הגמרא ומקשה, אִי הָכִי – אם אכן מדובר באופן שקנה את העידית אחרונה, לֵיתוּ כּוּלְּהוּ – יבואו כולם לִגְבּוֹת מִן הָעִדִּית, שהרי זו הקרקע האחרונה שהיתה ביד המוכר, ושעבודם עליה, ומדוע אמרה הברייתא שכל אחד גובה כדינו. מתרצת הגמרא, הטעם לכך הוא מִשּׁוּם דְּאָמַר לְהוּ הקונה, אִי שְׁתִיקָתוֹ וְשַׁקְלִיתוּ כְּדִינַיְיכוּ – אם תשתקו, ולא תתבעו לקבל את העידית האחרונה, אלא תקבלו כל אחד כדינו, שְׁקוֹלוּ – טלו כראוי לכם. וְאִי לֹא – אך אם לא תסכימו לכך, אלא תתבעו את העידית כיון שהיא האחרונה, מֵהָדַרְנָא שְׁטָרָא דְּזִיבּוּרִית לְמָרֵיהּ – אחזיר את שטר המכירה של הקרקע הזיבורית למוכר, ואז תהיה ברשותו קרקע זיבורית, וְשַׁקְלִיתוּ מִזִּבּוּרִית – ותגבו כולכם מהזיבורית, שהרי כך הוא הדין, שכל זמן שיש קרקע ביד החייב עצמו אין גובים מהלקוחות.
ממשיכה הגמרא ומקשה, אִי הָכֵי – אם כך, שיכול הקונה לטעון טענה כזו, בִּנְזָקִין נַמֵּי נִימָא הָכֵי – גם לניזק יאמר כך, ומדוע אמרה הברייתא שהניזק גובה מהעידית. מתרצת הגמרא, אֶלָּא בְּיַתְמֵי עַסְקִינָן – הברייתא עוסקת באופן שהחייב עצמו מת, דְּלָאו בְּנֵי פֵּרָעוֹן נִינְהוּ – שאינם חייבים בפרעון חובות אביהם, הִלְכָּךְ לֵיכָּא לְמֵימָר הָכֵי – ולכן אינו יכול לטעון כן, שיחזיר להם את הקרקע, כיון שאם יחזירנה להם לא יתחייבו לפרוע בה, ובעלי החובות יתבעו את התשלומים מהקונה).
וְאַסְּקִינָא – והסיקה הגמרא, מה שאמרה הברייתא מְכָרָן לְאֶחָד היינו אֲפִלּוּ בְּזֶה אַחַר זֶה, וְאִי לָקַח זִבּוּרִית בָּאַחֲרוֹנָה, מָצִי לְמֵימָר לְכָל חַד וְחַד מִינַּיְיהוּ – יכול לומר לכל אחד ואחד מהם, והיינו גם לבעלי החובות והניזקין, הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ, שהרי נשארה קרקע ביד החייב עצמו, דְּלָא אַמְרִינָן בְּכִי הָא מִלְּתָא – שאין אומרים באופן זה כֻּלָּן נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים, אלא כולם גובים מהזיבורית. אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – ובאיזה אופן עוסקת הברייתא, כְּגוֹן שֶׁלָּקַח [-קנה] את העִדִּית בָּאַחֲרוֹנָה, וְהַיְנוּ טַעֲמָא דְּלָא אָתוּ כּוּלְּהוּ [גָּבוּ] מֵעִדִּית – והטעם לכך שאין כולם גובים מהעידית, אף שלכאורה כיון שהיא האחרונה שנשארה ביד החייב עצמו חל עליה כל השעבוד, מִשּׁוּם דְּאָמַר לְהוּ לוֹקֵחַ – כיון שיכול הלוקח לטעון ולומר להם, טַעֲמָא מַאי אָמוּר רַבָּנָן – מה הטעם שאמרו חכמים שיכול הקונה לומר לבעלי החובות של המוכר, הבאים לגבות ממנו את הקרקעות שקנה, הִנַּחְתִּי לְךָ מְקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ ביד המוכר, ואל תגבו ממני אלא מהמוכר, שהוא החייב עצמו, הרי הטעם לכך הוא מִשּׁוּם תַּקַּנְתָּא דִּידִי – לתקנתי ולטובתי, שלא יגבו ממני כל זמן שיש קרקעות למוכר, אלא שלאחר שכבר תקנו זאת, נשאר הדין גם לאחר שקנה אותו אדם עצמו את הקרקע האחרונה, אֲנָא – אך אני, לֹא נִיחָא לִי בַּהַאי תַּקַּנְתָּא – לא נח לי בתקנה זו, ואיני רוצה בה, וכיון שכך אין השעבוד חל על הקרקע האחרונה בלבד, אלא על כל הקרקעות בשוה, וכל אחד נוטל כדינו. והטעם לכך שיכול הוא למאן בתקנת חכמים הוא כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא, כָּל הָאוֹמֵר אִי אֶפְשִׁי בְּתַקָּנַת חֲכָמִים, כְּגוֹן זוֹ, והיינו כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב, לגבי מה שתקנו חכמים שחייב הבעל במזונות אשתו ובתמורה לכך זוכה במעשה ידיה, מאחר והתקנה היא לטובת האשה, יְכוֹלָה אִשָּׁה שֶׁתֹּאמַר לְבַעֲלָהּ, אֵינִי נִיזּוֹנֵית ממך, וְאֵינִי עוֹשָׂה – איני נותנת לך את מעשי ידי, ואף כאן כיון שהתקנה היא לטובת הקונה יכול הוא לוותר עליה, ובכך ירויח שלא יגבו כולם מהעידית, האחרונה, אלא כל אחד יגבה כדינו.
