כפי שהתבאר לעיל, תקנו חכמים שאין גובים מנכסים משועבדים [נכסים שביד הלקוחות] במקום שיש נכסים בני חורין [נכסים שביד החייב בעצמו], הגמרא ממשיכה לדון בדרך גביית הקרקעות, כאשר הקונה הראשון מכר חלק מהקרקעות הללו ללוקח שני, כיצד גובים, ופותחת באופן שהתבאר לעיל, שקנה אדם אחד את כל הקרקעות של החייב, וקנה את העידית אחרונה, ובאופן זה התבאר לעיל שיכול הוא לדחות כל אחד מהם לגבות כדינו, הגם שמחמת התקנה ש'אין גובים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין' צריך להיות הדין שעיקר השעבוד הוא על העידית, כיון שהיא נקנתה אחרונה, אך באופן זה יכול הוא לומר שאינו רוצה בתקנה זו, ודבריו מועילים, מאחר ותקנה זו נתקנה לטובתו: פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, שאם היה האדם חייב ממון לניזקין, בעל חוב וכתובת אשה, ומכר את העידית הבינונית והזיבורית שלו לאדם אחר, והקרקע האחרונה שנקנתה היתה העידית, וקודם שגבו ממנו את הקרקעות הללו, מָכַר הלוֹקֵחַ הראשון את הזִבּוּרִית וְאת הבֵינוֹנִית ללוקח שני, וְשִׁיֵּיר עִדִּית לְפָנָיו – ונשארה העידית ביד הלוקח הראשון, אָזְלוּ כּוּלְּהוּ גָּבוּ מֵעִדִּית – ודאי שהולכים כולם, הניזקין, בעלי החובות וכתובת אשה, וגובים את חובותיהם מהעידית שביד הלוקח הראשון, דְּאַחֲרוֹנָה הִיא – שהרי היא האחרונה שנשארה ביד החייב עצמו, וחל עליה עיקר השעבוד, וּבֵינוֹנִית הָא לֵית לֵיהּ – והרי הקרקע הבינונית אינה בידו עתה, דְּמָצֵי לְמֵימָר לְהוּ – שאילו היתה הבינונית בידו היה יכול לומר להם [לבעל חוב ולכתובת אשה] גְּבוּ מִבֵּינוֹנִית, דְּלֹא נִיחָא לִי בְּתַקַּנְתָּא דְּרַבָּנָן – מאחר ואיני רוצה בתקנת חכמים זו, והטעם שאינו יכול לומר כן, כיון שרק בזמן שיש ברשותו עידית ובינונית, יכול הוא למאן בתקנה זו ולתת להם מהבינונית, אך באופן שאין הבינונית בידו, נמצא שהמרויח מתקנה זו הוא הלוקח השני, ואין הלוקח הראשון יכול לסרב לתקנת חכמים באופן שהמפסיד מכך הוא הלוקח השני.
אֶלָּא הנידון שבו יש להסתפק, הוא כאשר מָכַר הלוקח הראשון עִדִּית ללוקח שני, וְשִׁיֵּיר קרקעות בֵּינוֹנִית וְזִבּוּרִית לְפָנָיו [-בידו], מַאי – מה הדין, האם מאחר והעידית היא הקרקע האחרונה שהיתה ביד החייב עצמו, חל עליה עיקר השעבוד [מדין 'אין גובים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין'], וכיון שכך גובים כולם ממנה הגם שהיא עתה ביד לוקח שני. או שמא גובה כל אחד כדינו, כיון שעתה בין כך כל הקרקעות אינן ביד הלוה אלא ביד הלוקח הראשון והלוקח השני, ממילא אין בהם סדר קדימה מצד זמן מכירתם, אלא חוזרים לדינם הראשון. סָבַר אֲבַּיֵי לְמֵימָר – היה אביי סבור לומר, כפי הצד הראשון, דאָתוּ כּוּלְּהוּ גָּבוּ מֵעִדִּית – שיבואו כולם ויגבו מהעידית, כיון שעיקר השעבוד היה עליה לבסוף, כאשר נשארה יחידה ביד החייב. אָמַר לֵיהּ רָבָא לאביי, אין הדבר כן, כיון שיש כלל בידינו בכל קונה ומוכר, שמַה מָּכַר (לוֹ) רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, כָּל זְכוּת שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ, ואף דבר שאינו חלק מהקרקע, אלא זכות טענה שהיתה עתידה לבוא ליד הלוקח הראשון, גם כן כאילו נמכרה לשני, ויכול הוא לטעון כן, וְכֵיוָן דְּאִילוּ אִיתָּא לְעִדִּית גַּבֵּי דִּידֵיהּ – וכיון שאם היתה העידית נמצאת ביד הלוקח הראשון, מָצִי לְמֵימַר לְהוּ גְּבוּ מִבֵּינוֹנִית – היה יכול לומר להם שיגבו מבינונית, דְּלָא נִיחָא לִי בְּתַקַּנְתָּא דְּרַבָּנָן – כיון שלא נח לי בתקנת חכמים זו, שנתקנה לטובתי, אם כן, לוֹקֵחַ שֵׁנִי נַמֵּי מָצִי לְמֵימַר לְהוּ – אף הלוקח השני יכול לומר להם גְּבוּ מִבֵּינוֹנִית, הגם שאינה בידו כלל אלא ביד הלוקח הראשון, דְּכִי זַבִּין לִי לוֹקֵחַ אַרְעָא דָּא – כיון שכאשר מכר לי הלוקח הראשון את הקרקע הזו, בְּכָל זְכוּת דְּאִית לֵיהּ בְּגַוָּוהּ זַבְנָהּ נִיהֲלִי – מכרה לי עם כל הזכויות שיש לו בה, ובכללם זכות טענה זו. וְכֵן הֲלָכָה.
