אָמַר רָבָא, רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר את כָּל שְׂדוֹתָיו לְשִׁמְעוֹן, וְהָלַךְ שִׁמְעוֹן וּמָכַר שָׂדֶה אַחַת לְלֵוִי, וּבָא בַּעַל חוֹב דִּרְאוּבֵן לגבות את חובו, וכיון שלא מצא נכסים ביד ראובן עצמו, רוצה הוא לגבות את חובו מאותם לקוחות שקנו את הקרקעות של ראובן, המשועבות לו. רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה – אם רצונו בכך, גובה הוא מהקרקעות שביד שמעון, שהוא הלוקח הראשון, רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה – ואם רצונו בכך גובה הוא מהקרקע שביד לוי, שהוא הלוקח השני.
וְלֹא אֲמָרָן – אמנם לא נאמר דין זה, אלא באופן דְּזָבַן בֵּינוֹנִית – שקנה לוי משמעון קרקע בינונית, שהיא הקרקע הראויה לבעל חוב, שדינו בבינונית, אֲבָל זָבַן – אך אם קנה לוי משמעון עִדִּית וְזִבּוּרִית [-עידית או זיבורית], [מָצִי] אָמַר לֵיהּ – יכול לוי לומר לבעל חובו של ראובן, לְהָכִי טָרְחִי וְזַבְּנֵי אַרְעָא דְּלָא [חַזְיָא] לְךָ – בכוונה טרחתי ודקדקתי לקנות דוקא קרקע שאינה ראויה לך, והיינו עידית או זיבורית, כדי שלא תגבה ממני את חובך, אלא מהקרקע הבינונית שביד שמעון, הלוקח הראשון.
וַאֲפִלּוּ באופן דזָבַן לוי משמעון קרקע בֵּינוֹנִית, נַמִּי לֹא אֲמָרָן – גם כן לא נאמר דין זה שיכול בעל חובו של ראובן לגבות ממנו, אֶלָּא באופן דְּלָא שִׁיֵּיר בֵּינוֹנִית דִּכְוָותָהּ גַּבֵּי שִׁמְעוֹן – שלא השאיר לוי ביד שמעון קרקע בינונית נוספת, אֲבָל אם שִׁיֵּיר לוי קרקע בֵּינוֹנִית דִּכְוָותָהּ גַּבֵּי שִׁמְעוֹן, [מָצִי] אָמַר לֵיהּ – יכול לוי לומר לבעל חובו של ראובן, הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ, ביד הלוקח הראשון. נמצא שבדרך כלל גובה בעל חובו של ראובן מהקרקעות שביד שמעון, הלוקח הראשון, אלא אם כן קנה לוי משמעון קרקע בינונית, ולא השאיר ביד שמעון בינונית נוספת.
אָמַר אַבַּיֵי, רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן בְּאַחֲרָיוּת, כלומר, קיבל ראובן המוכר אחריות על הקרקע שמכר לשמעון, שאם יבואו בעלי חובותיו של ראובן ויגבו את הקרקע שביד שמעון [כגון שלא מצאו נכסים ביד ראובן לגבות מהם את חובם] ישלם ראובן לשמעון את דמי נזקו, וּבָא בַּעַל חוֹב דִּרְאוּבֵן – ובא אדם הטוען שראובן חייב לו מעות, וְקָא טָרִיף לָהּ מִינֵּיהּ – ורצונו לגבות משמעון, הקונה, את הקרקע שקנה מראובן, בטענה שראובן חייב לו ממון ואין לו מהיכן לשלם. (דינא הוא) וְאַזִּיל – והולך רְאוּבֵן, המוכר, וְקָא מִשְׁתָּעֵי דִּינָא בַּהֲדֵיהּ – ורוצה לעמוד עם אותו אדם בדין ולהוכיח שאינו חייב לו כלום, וממילא אין לו זכות לגבות את הקרקע שביד שמעון, לֹא מָצִי לְמֵימַר לֵיהּ – אין אותו אדם יכול לטעון כלפי ראובן, לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ – אין אתה בעל דיני, מאחר ואיני בא לגבות מנכסיך, אלא מהנכסים שביד שמעון, אלא יכול ראובן לרדת עמו לדין ולהוכיח שאינו חייב לו ממון, והטעם לכך שיכול הוא לעמוד עמו בדין אף שאינו בא להוציא ממנו עצמו ממון, כיון דְּאָמַר לֵיהּ ראובן לאותו אדם, אִי אַפְקַת לָהּ מִינֵּיהּ – אם אכן תוציא את הקרקע מאותו אדם מחמת טענתך שאני חייב לך ממון, עָלַי דִּידִי הָדָר – הרי יחזור הוא ויתבע ממני את דמי הקרקע, כיון שבשעה שמכרתי לו את הקרקע קיבלתי עלי את אחריותה במקרה שיגבוה ממנו בעלי חובותי.
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי – ויש אומרים בענין זה, שאֲפִלּוּ אם מכר את הקרקע ללוקח שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת, והיינו שלא קיבל על עצמו לשלם ללוקח את נזקו במקרה שבעלי חובותיו יגבו ממנו את הקרקע שמכר לו, נַמִּי – גם כן הדין הוא שיכול ראובן, המוכר, לרדת לדין עם התובע, הגם שאינו תובעו עתה, אלא תובע את הלוקח, והגם שאפילו אם יוציא את הקרקע מיד הלוקח לא יוכל הלוקח לחזור ולתבוע את המוכר, והטעם לכך, כיון דְּאָמַר לֵיהּ – שיכול המוכר לטעון לאותו אדם, לֹא נִיחָא לִי – לא נח לי בכך דְּתֶהֱוֵי [-שתהיה] לְשִׁמְעוֹן תַּרְעֹמֶת עָלַי, שיחשוב שמכרתי לו קרקע משועבדת, וכיון שלפי האמת איני חייב לך ממון, רצוני לעמוד איתך בדין, כדי שלא תגבה את הקרקע שמכרתי ללוקח זה, ולכן אף שאין למוכר נפקא מינה ממונית מדין זה, כיון שיש לו נפקא מינה בכך שלא תהיה ללוקח תרעומת עליו, נחשב הוא כבעל דינו של אותו אדם, ויכול לרדת עמו לדין.
