משנה
משנתנו מבארת את הכללים מתי, באיזה מקום ולמי מתחייב האדם בתשלומי נזק: כָּל דבר שֶׁחַבְתִּי [-שהתחייבתי] בִּשְׁמִירָתוֹ, אם לא שמרתיו כראוי, והזיק, אני הוא שהִכְשַׁרְתִּי וזימנתי אֶת נִזְקוֹ, וחייב אני לשלם את הנזק. הִכְשַׁרְתִּי בְמִקְצָת נִזְקוֹ, ועל ידי זה השלמתי את יצירת המזיק, חַבְתִּי בְתַשְׁלוּמִין כְּאילו גרמתי להֶכְשֵׁר כָּל נִזְקוֹ. ובגמרא תובא דוגמא לדין זה.
עתה מבארת המשנה על נזקיהם של אילו נכסים יש חיוב תשלומים: נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶם מְעִילָה – נכסים שאינם שייכים להקדש, נְכָסִים שֶׁהֵם שֶׁל בְּנֵי בְרִית – של ישראלים, נְכָסִים הַמְּיֻחָדִים – השייכים לאדם, ואינם של הפקר, על נזקי כל אלו חייב המזיק לשלם [למעט נכסי הקדש, גויים והפקר, שפטורים על נזקיהם].
ובכל מקום שאירע הנזק, חייב המזיק לשלם, חוּץ מֵאופן שאירע הנזק ברְשׁוּת הַמְיֻחֶדֶת לַמַּזִּיק, שאם נכנס הניזק לרשות המזיק, והזיקו שם שור של בעל הבית, פטור [אך לבעל הבית עצמו אסור להזיק גם למי שנכנס לרשותו שלא ברשות], וּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק – רשות המשותפת לשניהם, וזהו מקום המיוחד לשוורים ולפירות, והזיק שורו של האחד את פירות חבירו ב'שן' או ב'רגל', פטור.
וּכְשֶׁהִזִּיק באופן שיש בו חיוב תשלומים, חָב [-חייב] הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק, ואם משלם בקרקעות, משלם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ [חזרה על כך המשנה אף שכבר שנינו כן לעיל במשנה הקודמת, כדי להשמיענו שאף על נזקי 'קרן' משלם המזיק במיטב הארץ].
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, לגבי הדין האמור במשנתנו, הִכְשַׁרְתִּי בְּמִקְצָת נזקו חַבְתִּי בְּתַשְׁלוּמַי נִזְקוֹ, כְּהֶכְשֵׁר – כאילו הכשרתי את כָּל נִזְקוֹ, כֵּיצַד – מה היא הדוגמא לכלל זה, אדם הַחוֹפֵר בּוֹר תִּשְׁעָה טפחים (בִּרְשׁוּת הָרַבִּים), שאינו ראוי להמית בעל חיים שנופל בו, אלא רק להזיקו, וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה הָאַחֲרוֹן חַיָּב, כגון שהיה ברשות הרבים בור בעומק תשעה טפחים, ובא אדם וחפר טפח נוסף והשלימו לעשרה טפחים, ונעשה ראוי להמית, ונפל שם בעל חיים ומת, שהאחרון חייב. ואף שלא עשה את כל הבור, מכל מקום כיון שהוא השלים את החלק האחרון ששינה את הבור מראוי להזיק לראוי להמית, חייב הוא בכל הנזק.
שנינו במשנה, 'חַבְתִּי בַּתַּשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ'. מדייקת הגמרא את לשון המשנה, 'חַבְתִּי בְּנִזְקוֹ' לָא קָתָּנֵי – לא נקטה המשנה לשון 'חבתי בנזקו', שהמשמעות היא שחייב המזיק לשלם שור שלם חי, במקום השור שהוזק ומת, אֶלָּא נקטה המשנה לשון 'חבתי בְּתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ', ומשמעות לשון זו היא שחייב המזיק רק 'להשלים' את מה שהזיק, תָּנִינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנָן – ולימד אותנו התנא של המשנה בלשון זו את הדין ששנינו בפיררש בברייתא, שכך שנינו בה, 'תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק', לשון השלמה, מְלַמֵּד שֶׁהַבְּעָלִים מְטַפְּלִין בַּנְּבֵלָה, כלומר, אם נפל השור לבור ומת שם, וכעת שוה נבלתו סכום מסוים, אך אם לא יטפלו בה מיד להוציאה ולמוכרה תיפסד עוד ועוד, בעל השור הוא זה שמוטל עליו לטפל בנבילה, ואילו המזיק משלם רק את הסכום שהופחת השור בשעת נפילתו ומיתתו, והיינו ההפרש שבין שוויו כשהוא חי לבין שוויו מיד עם מיתתו, ואילו את המשך הנזק שנגרם בכך שנשארה הנבילה בבור זמן רב וירד ערכה עוד, אין המזיק חייב לשלם.
