[אמנם מוסיף הרי"ף ואומר, וְאִם אָמַר השואל, מֵחֲמַת מְלָאכָה נִשְׁבְּרָה, וְלֹא שִׁנָּה בָּהּ – לא עשה בה שימוש שונה ממה שמתאים לכלי זה, והרי שואל פטור אם נשבר הכלי מחמת מלאכתו, מִשְּׁתַּבַּע – נשבע הוא דְּלָא שִׁנָּה בּוֹ, וּפָטוּר מלשלם. וְהָכָא – וכאן, במעשה זה, דִּמְחֻיָּיב לְשַׁלּוֹמֵי – שחייבוהו לשלם דמים, היינו מִשּׁוּם דְּמוֹדִי דְּפָשַׁע בָּהּ וְשִׁנָּה בּוֹ – הודה השואל שפשע בשמירתו ושינה בדרך השתמשותו, ולכן חייב לשלם].
אָמַר עוּלָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בְּכוֹר אדם שֶׁנִּטְרַף – שנעשה טריפה בְּתוֹךְ שְׁלוֹשִׁים יוֹם ללידתו, והיינו שנעשה שינוי מהותי בגופו שמחמתו אינו ראוי לחיות, וכגון שניקב אחד מאבריו הפנימיים וכדומה, אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ – אין אביו מצווה לפדותו. וְכֵן תָּנִי רָמִי בַּר חַמָא, מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר לגבי מצוות פדיון הבן 'אַךְ פָּדֹה תִּפְדֶּה אֶת בְּכוֹר הָאָדָם' (במדבר יח טו), יָכוֹל היית לומר שכפל הלשון 'פדה תפדה' באה לרבות שאֲפִלּוּ אם נִטְרַף בְּתוֹךְ שְׁלוֹשִׁים יוֹם יש מצוה לפדותו, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר לשון 'אַךְ', חִלֵק, כלומר, מיעטה התורה בלשון זו שיש מקרים שבהם חלוק הדין ואין מצוה לפדות את הבן, והיינו באופן שנעשה טריפה בתוך אותם שלשים יום ללידתו [אמנם, באמת לשון 'פדה תפדה' היא לשון ריבוי, וממנה לומדים שאף אם הוא גוסס מחמת חולי או עומד לההרג, יש מצוה לפדותו, ורק טריפה, שנעשה שינוי בגופו שמחמתו אינו עתיד לחיות, מיעטה התורה ממצות פדיון הבן].
וְאָמַר עוּלָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ בירושת אביהם, לאחר שבמשך זמן מסוים השתמשו כולם יחד בממון הירושה, מַה שֶּׁעֲלֵיהֶן – הבגדים שעל האחים עצמם, שָׁמִין – אומדים את שוויים, פֵּרוּשׁ, אותם בגדים שֶׁקָּנוּ מִנִּכְסֵי אֲבִיהֶן קֹדֶם חֲלֻקָּה, וכיון שאותם בגדים נקנו מהרכוש המשותף הרי הם שייכים לכל האחים יחד, וכשבאים עתה לחלוק בנכסים, צריכים לאמוד ולדעת כמה שוים הבגדים של כל אחד מהם, ולהכליל זאת בשווי כל הנכסים, כדי לחלוק בהם בשוה. אבל מַה שֶּׁעַל בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם של האחים, אֵין שָׁמִין, כיון שבושה היא להביא את הבנים והבנות לבית דין כדי לשום את הבגדים שעליהם, ומן הסתם הרי הם מוחלים זה לזה על שווי בגדי בניהם ובנותיהם, כדי שלא יצטרכו לבזותם ולהביאם לבית דין. וּבִירוּשַׁלְמִי (קדושין פ"א ה"ד) אָמְרוּ, שֶׁרק בגדי בניהם ובנותיהם של ימות החול אין שמים, כיון שהם לבושים בהם, וגנאי הוא שיבואו בעצמם לבית דין, אבל בְּגָדִים שֶׁל בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם שֶׁל רֶגֶל וְשֶׁל שַׁבָּת, שאינם לבושים בהם, וניתן להביא את הבגדים בפני עצמם לבית דין, שָׁמִין אותם בכלל תפוסת הבית, וחולקים בשוויים בשוה.
אָמַר רָבָא, יש פְּעָמִים שאֲפִלּוּ מַה שֶּׁעֲלֵיהֶן – על האחים עצמם, נַמִּי [-גם כן] אֵין שָׁמִין, וְהֵיכִי מַשְׁכַּחַת לֵיהּ – ובאיזה אופן שייך דין זה, בְּגָדוֹל אַחַי – באח הגדול שבבית, המטפל בכל הנכסים וצרכי הבית, דְּנִיחָא לְהוּ דְּלִישְׁתַּמְעוּן מִילֵּיהּ – שמן הסתם נח להם והם מרוצים בכך שהוא משתמש בנכסים לצורך עצמו, כדי שיהיה חשוב בעיני האנשים ויתקבלו דבריו, ויש בכך תועלת גם עבורם.
