וְאָמַר רָבָא, שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר את הפקדון שבידו לְשׁוֹמֵר אחר, ואבד הפקדון, חַיָּב השומר הראשון בתשלומי הפקדון. וְלֹא מִבַּעְיָא – ואין צורך לומר שדין זה שייך בשׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר את הפקדון לְשׁוֹמֵר חִנָּם, דִּגְרוֹּעֵי גַּרְעֵי לִשְׁמִירָתוֹ – שגירע בכך את השמירה, שהרי שומר שכר חייב בכל מלבד באונסין, ואילו שומר חנם פטור מהכל מלבד פשיעה, אֶלָּא אֲפִלּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר, דְעִלוּיֵי עַלְיֵּה לִשְׁמִירָתוֹ – שהעלה וחיזק בכך את שמירתו של החפץ, מכל מקום חַיָּב. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שאנו מחייבים את השומר הראשון, כיון דְּאָמַר לֵיהּ – שיכול בעל החפץ לטעון לשומר הראשון, אַנְתְּ מְהֵימְנָת לִי בִּשְׁבוּעָה – לך אני מאמין בשבועתך, ולכן אם היית נשבע לי שאבד החפץ שלא בפשיעתך הייתי מקבל את השבועה, והיית נפטר מתשלומים, אבל הָאֵיךְ – השומר השני, שמסרת לו את הפקדון, לֹא מְהֵימָן לִי בִּשְׁבוּעָה – אינו נאמן עלי בשבועתו, וכיון שאיני מחויב לקבל את שבועתו, שהרי לא מסרתי לו את הפקדון, חייב אתה בתשלומי הפקדון [ואמנם אם יש עדים על כך שאבד החפץ באופן שהשומר הראשון פטור ממנו, ונמצא שאינו צריך לקבל את שבועתו של השומר השני כדי לפוטרו, פטור השומר הראשון מלשלם].
שנינו במשנה, 'נְכָסִים שֶׁהֵם שֶׁל בְּנֵי בְּרִית'. מבררת הגמרא, לְמַעוֹטֵי מַאי – מה באה המשנה למעט בלשון זו, ומבארת, לְמַעוֹטֵי נכסים שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שאם הוזקו על ידו, פטור מלשלם עליהם, שנאמר (שמות כא לה) 'וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ', והגוי אינו בכלל 'רעהו'.
עוד שנינו במשנה, 'נְכָסִים הַמְּיֻחָדִין'. מבררת הגמרא, לְמַעוֹטֵי מַאי – מה באה המשנה למעט בכך. אָמַר רַב יְהוּדָה, לְמַעוֹטֵי – באה המשנה למעט אופן שזֶה אוֹמֵר שׁוֹרְךָ הִזִּיק, וְזֶה אוֹמֵר שׁוֹרְךָ הִזִּיק, כלומר, שהיו שני שוורים רודפים אחר שור אחד, ונמצא אותו שור הרוג ואין ידוע מי משניהם הרגו, וכיון שאין לניזק ראיה ברורה מי מהשוורים הזיקו, אינו יכול לגבות מאחד מהם, שהרי המוציא מחבירו עליו הראיה.
בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – בברייתא שנינו ביאור אחר ל'נכסים המיוחדים', פְּרָט לְנִכְסֵי הֶפְקֵר, ומבארת הגמרא באיזה אופן היה ניתן להטיל חיוב על נכסי הפקר, כְּגוֹן דְּנַגְחֵיהּ תּוֹרָא דְּהֶפְקֵר לְתוֹרָא דִּידָן – כגון ששור של הפקר נגח שור של ישראל, וכיון שבשור תם שנגח חידשה התורה שגובה הניזק את גוף השור עצמו, הרי אם היה השור הנוגח שייך לאדם מישראל היה הניזק נוטל ממנו את ערך הנזק, וּמִקָּמֵי דְלִיתְפְּסֵיהּ – וקודם שתפס הניזק את השור שנגחו, קָדַם וְזָכָה בּוֹ אדם אַחֵר, דְּפָּטוּר אותו אדם, ואין בעל השור הניזק יכול לתבוע ממנו את דמי הנזק, אף שהשור המזיק נמצא עתה ברשותו, כיון שסוף סוף בשעת מעשה הנזק היה זה שור של הפקר, שאינו בתורת תשלומים.
ביאור נוסף: רַבִינָא אָמַר, באה המשנה לְמַעוֹטֵי אופן שנָגַח השור, וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ אותו בעליו, או שנָגַח השור וְאַחַר כָּךְ הִפְקִיר אותו בעליו, שאין הניזק יכול לתבועו. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, יֶתֶר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֲפִלּוּ נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִפְקִיר, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא כט) 'וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית', ללמד שאין חיוב תשלומים עַד שֶׁתְּהֵא מִיתָה של השור הניזק, וְהַעֲמָדָה בַּדִּין של בעליו, וּגְמַר דִּין המחייבו בתשלומים, שָׁוִין כְּאַחַת – בבעלותו של אותו אדם, אך אם הפקירו או הקדישו קודם לכן, אין חיוב תשלומים.
