שנינו במשנה, 'חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְּיֻחֶדֶת לַמַּזִּיק', כלומר, אם הזיק השור בתוך רדות היחיד לבעליו שור אחר שנכנס לשם ללא רשות, פטור בעל השור מתשלומי הנזק, ומבארת הגמרא את טעם הדין, דְּאָמַר לֵיהּ – כיון שיכול בעל השור המזיק לטעון לבעל השור שהוזק, תּוֹרָא דִּידָךְ בִּרְשׁוּתִי מַאי בָּעֵי – מדוע נכנס שורך לתוך רשותי, והרי עשה כן שלא ברשות, ואיני חייב לשמור על שורי שלא יזיק בתוך החצר שלי את הנכנסים לשם ללא רשות.
שנינו במשנה, 'וּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק'. הגמרא מביאה עתה מחלוקת אמוראים בענין חיוב נזקים שאירעו בחצר השותפים, ועל פי זה מבארת את האמור במשנתנו: אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר אֲבִימִי, חֲצַר הַשּוּתָּפִין, וְהַבִּקְעָה – מקום שיש בו שדות, ואף הוא משותף לכמה בני אדם, אם הזיקו בעלי החיים של אחד השותפים את השותפים האחרים, חַיָּב בָּהּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל, כלומר, אם שורו של אחד השותפים אכל מפירותיו של השותף האחר, או הלך כדרכו ודרך על פירות של השותף האחר, הרי בעל השור חייב בתשלומי נזקים אלו. וְהָכֵי קָאָמַר – וכך מתפרשת משנתנו, 'חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְּיֻחֶדֶת לַמַּזִּיק, דְּפָּטוּר'. 'וּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק' – ואילו כשהזיק אחד השותפים את חבירו בחצר המיוחדת לשניהם, על זה נאמר הדין שבהמשך המשנה, והוא, 'וּכְשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם' וְכוּ'.
מביאה הגמרא את דעת החולק: וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, חֲצַר הַשּׁוּתָּפִין וְהַבִּקְעָה, פָּטוּר בָּהּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל שהזיקו השותפים אלו את אלו, וְהָכִי קָאָמַר – וכך מתפרשת משנתנו, 'חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְּיֻחֶדֶת לַמַּזִּיק', דְּפָּטוּר, 'וּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק', והיינו חצר השותפים, נַמִּי [-גם כן] פָּטוּר, ואחר כך המשיכה המשנה ואמרה דין נוסף, 'וּכְשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם', ודין זה בא לַאֲתוֹיֵי – לרבות אופן שהזיקה הבהמה בקֶרֶן, שאף על פי שהיה הדבר ברשות השותפים, חייב המזיק.
תמהה הגמרא על דברי רבי אלעזר, אֵינִי – וכי כך הוא הדין, שבחצר השותפים פטור המזיק בשן ורגל, וְהָא תָּנֵי – והרי כך שנה רַב יוֹסֵף, חֲצַר הַשּׁוּתָּפִין וְהַפֻּנְדָּק, חַיָּב בָּהּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל, וּתְיוּבְתָּא – והרי ברייתא זו היא קושיא על דבריו דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, הפוטר.
מתרצת הגמרא, אָמַר לְךָ רַבִּי אֶלְעָזָר, וְתִסְבְּרָא – וכי אתה סובר שכך היא ההלכה, כאותה ברייתא ששנה רב יוסף, וְהָא תַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא אחרת, אַרְבָּעָה כְּלָלוֹת הָיָה אוֹמֵר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בִּנְזִיקִין, א. כָּל מקום שֶׁהוּא רְשׁוּת לַנִזָּק בלבד, וְלֹא לַמַּזִּיק, ונמצא שנכנס המזיק לרשות הניזק והזיקו שם, חַיָּיב בַּכֹּל. ב. וכל מקום שהוא רשות לַמַּזִּיק בלבד, וְלֹא לַנִיזָּק, פָּטוּר בַּכֹּל, כיון שאומר המזיק לניזק, לא היה לשורך להכנס לרשותי. ג. מקום שהוא שייך לְזֶה וּלְזֶה – למזיק ולניזק, כְּגוֹן חֲצַר הַשּׁוּתָּפִין וְהַבִּקְעָה, והזיקה בהמתו של השותף האחד את ממונו של השותף השני, פָּטוּר בָּהּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל, ואילו עַל הַגְּנִיחָה וְעַל הַנְּגִיפָה וְעַל הַנְּשִׁיכָה וְעַל הָרְבִיצָה וְעַל הַבְּעִיטָה, שכל אלו תולדות של קרן, תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, ומוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. ד. וכל מקום שאינו שייך לֹא לְזֶה וְלֹא לְזֶה, כְּגוֹן חָצֵר שֶׁאֵינָה שֶׁל שְׁנֵיהֶם, ונכנסו שניהם לאותה חצר שלא ברשות, חַיָּב בָּהּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל. וְעַל הַנְּגִיחָה וְעַל הַנְּשִׁיכָה וְעַל הַנְּגִיפָה וְעַל הָרְבִיצָה וְעַל הַבְּעִיטָה, תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִּי נֶזֶק, ומוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. עד כאן דברי הברייתא, ומסיים רבי אלעזר את ראייתו, קָתָּנֵי מִיהַת – מכל מקום שנינו בברייתא, במקרה השלישי, שאם היה הנזק בחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין וְהַבִּקְעָה, פָּטוּר בָּהּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל. קַשְׁיָא אַהֲדָדֵי – ולכאורה סותרות הברייתות זו את זו, שבברייתא שהביא רב יוסף אמרו שבחצר השותפים חייב על שן ורגל, ואילו בברייתא שהביא רבי אלעזר שנינו שפטור על השן ועל הרגל.
מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, אלא יש שני סוגים של 'חצר השותפים', כִּי תַּנְיָא הַהִיא – מה ששנינו בברייתא האחרונה, שהביא רבי אלעזר, שבחצר השותפים פטור על שן ורגל, היינו בֶּחָצֵר הַמְּיֻחֶדֶת לְזֶה וּלְזֶה – למזיק ולניזק, בֵּין לְפֵירוֹת בֵּין לַשְּׁוָרִים – שיש לשניהם רשות להכניס לשם גם את פירותיהם וגם את שווריהם, ולכן אם הזיק שורו של האחד את פירותיו של השני, פטור מלשלם לו, כיון שהיתה לו רשות להכניס את שורו לחצר. וְאילו הברייתא דְרַב יוֹסֵף, האומרת שבחצר השותפים חייבים על שן ורגל, היינו בֶּחָצֵר הַמְּיֻחֶדֶת לְפֵרוֹת, שמותר לשניהם להכניס לשם את פירותיהם, וְאֵינוֹ מְיֻחֶדֶת לִשְׁוָרִים – אך אין להם רשות להכניס לשם את שווריהם, ולכן אם עבר אחד והכניס את שורו שלא ברשות, ואכל שורו את פירות חבירו שהוכנסו לשם ברשות, חייב הוא בתשלומים.
מוסיפה הגמרא ומדייקת: דַּיְקָא נַמִּי – מדוייק כתירוץ זה גם מלשונות הברייתות, דְּקָתָּנֵי הָכָא – שהרי שנינו בברייתא שהביא רב יוסף 'חצר השותפים והפֻּנְדָּק', ויש ללמוד מכך ש'חצר השותפים' האמורה כאן היינו דּוּמְיָא דְפֻנְדָּק – בדומה לפונדק, דְּהָא – שהרי פֻּנְדָּק, מְיֻחָד לְפֵרוֹת – רשאים בני אדם הנמצאים בו להכניס לשם את פירותיהם, וְאֵינוֹ מְיֻחָד לִשְׁוָרִים, שאינם רשאים להכניס לשם את שווריהם, ולכן המכניס את שורו ואכל, חייב על שן ורגל. וְהָכָא – ואילו כאן, בברייתא שהביא רבי אלעזר, שנינו 'חצר השותפים והבקעה', ויש ללמוד שחצר השותפים האמורה כאן היינו דּוּמְיָא דְבִקְעָה – בדומה לבקעה, דְבִקְעָה מְיֻחֶדֶת בֵּין לְפֵרוֹת בֵּין לִשְׁוָרִים, ולכן פטורים בה השותפים על השן והרגל, שְׁמַע מִינָהּ – אכן זו ראיה לתירוץ זה. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכָתָא – וכך היא ההלכה, כפי שחילקה הגמרא, שבחצר המיוחדת לפירות ולשוורים פטור על שן ורגל, ואילו בחצר המיוחדת לפירות בלבד, חייבים השותפים על שן ורגל.
