גּוּפָא – גוף הברייתא כך היא שנויה, אַרְבָּעָה כְּלָלוֹת הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֵּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר בִּנְזִיקִין, והכלל הראשון הוא, כָּל שֶׁהוּא רְשׁוּת לַנִזָּק וְלֹא לַמַּזִּיק, חַיָּב בַּכֹּל. ומדייקת הגמרא, 'חַיָּב עַל הַכֹּל' לֹא קָתָּנֵי – לא נקטה הברייתא לשון של 'חייב על הכל', שאז היה ניתן לפרש שהכוונה שיש חיוב תשלומים על כל סוגי הנזקים, קרן ושן ורגל, אך יתכן שאינו משלם את כל הנזק, אֶלָּא נקטה המשנה לשון 'חַיָּב בַּכָל', ומשמעות לשון זו היא שלא רק שחייב לשלם על כל סוגי הנזקים, אלא גם חייב לשלם בכל נזק, ואפילו בקרן תמה, את כל דמי הנזק, ולא רק חצי מהנזק. ומבררת הגמרא, מַנִּי – מי הוא התנא הסובר כן, ומבארת, ברייתא זו כדעת רַבִּי טַרְפוֹן הִיא, דְּאָמַר, מְשֻׁנֶּה קֶרֶן – בהמה המזיקה בקרן ותולדותיו, שזהו דבר משונה, שאין דרכה בכך, אם עשתה כן בַּחֲצַר הַנִּזָּק, נֶזֶק שָׁלֵם מְשַׁלֵּם, בשונה מקרן תמה ברשות הרבים, שאינה משלמת אלא חצי נזק.
תמהה הגמרא, אם אכן הברייתא נשנתה בשיטת רבי טרפון, אֵימָא סֵיפָא – אמור ובאר את הסיפא של הברייתא, והיינו האופן הרביעי שבברייתא, היתה זו חצר שאינה מיוחדת לֹא לְזֶה וְלֹא לְזֶה, כְּגוֹן חָצֵר שֶׁאֵינָה שֶׁל שְׁנֵיהֶם, חייב בה על השן ועל הרגל, ואילו על קרן ותולדותיה תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם. ויש לברר, מַאי – מה כוונת הברייתא בלשון 'לֹא לְזֶה וְלֹא לְזֶה', אִילֵימָא – אם תאמר שהדבר כפשוטו, שאינה שייכת לֹא לְזֶה וְלֹא לְזֶה כְּלָל, אֶלָּא לְאדם אַחֵר, וְהָא בָּעֵינַן – והרי כדי לחייב בשן ורגל יש צורך שיתקיים הפסוק (שמות כב ד) 'וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר', והיינו בשדה של הניזק, וְלֵיכָּא – ואין הדבר מתקיים באופן זה, שהרי אין החצר שייכת לניזק. אֶלָּא לָאו – האם אין הכרח לפרש שכוונת הברייתא בלשון 'לֹא לְזֶה וְלֹא לְזֶה' לומר שאין החצר שייכת לשניהם, כחצר השותפים, אֶלָּא דְּחַד – אלא רק של אחד מהם, והיינו של הניזק, וְקָתָּנֵי – ושנינו בסֵיפָא על אופן זה, שהזיקה הבהמה ברשות הנזיק, שאם היה הדבר בדרך של קרן, תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, אֲתָאן – הרי באנו בזה לְשיטת רַבָּנָן, החולקים על רבי טרפון, דְּאָמְרֵי – שהם סוברים, שקֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּזָּק, רק חֲצִי נֶזֶק הוּא דִּמְשַׁלֵּם, ולא נזק שלם. ואם כן קשה, וכי מסתבר הדבר שהרֵישָׁא של הברייתא כשיטת רַבִּי טַרְפוֹן, וְאילו הסֵיפָא היא כדעת רַבָּנָן.
מתרצת הגמרא, אִין – אכן, כך יש לבאר את הברייתא, דְּהָא אָמַר לֵיהּ – שהרי כך אמר לו שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה, שִׁינְנָא – תלמיד שנון, שְׁבוֹק מַתְנִיתָא – תעזוב את פשטות הברייתא, ואל תטרח להעמידה כתנא אחד, וְתָא אַבַּתְרָאִי – ובוא אחרי, לבאר את הברייתא בדרך שאומר לך, רֵישָׁא של הברייתא כרַבִּי טַרְפוֹן, וְסֵיפָא רַבָּנָן, ואין זו קושיא לבאר כך את הברייתא, שלא כדעת תנא אחד.
מביאה הגמרא תירוץ נוסף, רָבִינָא מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרָבָא אָמַר, כּוּלָּהּ – באמת כל הברייתא כדעת רַבִּי טַרְפוֹן הִיא, וּמַאי – ומה ביאור האופן האחרון של 'לֹא לְזֶה וְלֹא לְזֶה', אין הכוונה שאינה של שניהם אלא של אחד מהם, אלא הכוונה שאינה שייכת לֹא לְזֶה וְלֹא לְזֶה לְפֵרוֹת, כלומר אינה שייכת לשניהם לענין העמדת פירות, אֶלָּא לְחַד – אלא רק לאחד מהם יש רשות להניח שם פירות, וּלְזֶה וּלְזֶה לִשְׁוָרִים – ולשניהם יש רשות להכניס שוורים לחצר זו, דִּלְגַבֵּי נזק בדרך של שֵׁן, הַוְיָא לָה – נחשבת חצר זו כַּחֲצַר הַנִּזָּק, שהרי רק לניזק יש רשות להכניס לשם פירות, ולכן חייב המזיק בתשלומים. וּלְגַבֵּי קֶרֶן, אם נגח אחד השוורים את השור האחר, הַוְיָא לָה – נחשבת החצר כרְשׁוּת הָרַבִּים, כיון שלשניהם יש רשות להכניס בה שוורים.
תמהה הגמרא על תירוץ זה, אִי הָכִי – אם כך שהכלל הרביעי עוסק בחצר כזו, אַרְבָּעָה – וכי יש ארבעה כללים, הרי רק שְׁלוֹשָׁה הֲווּ, שהרי האופן הרביעי אינו מקרה חדש שלא הוזכר בכללים הראשונים, אלא זהו אופן המורכב משני אופנים שהוזכרו קודם לכן, שלגבי שן ורגל זו רשות הניזק, ולגבי קרן זו רשות הרבים. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אכן יש לפרש את הברייתא שכוונתה לומר שיש שְׁלוֹשָׁה כְּלָלוֹת, בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת, והאופן האחרון אינו כלל חדש, אלא מקום רביעי ששייכים בו שני כללים שונים, של חצר הניזק ושל רשות הרבים.
