אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, שְׁלוֹשָׁה אַחִים שֶׁחָלְקוּ בנכסי אביהם שמת, וּבָא בַּעַל חוֹב של אביהם לגבות את חובו, וְנָטַל חֶלְקוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, ואף שבדרך כלל צריך הבעל חוב לגבות משלשתם בשוה, מדובר כאן באופן שהיתה אותה קרקע 'אפותיקי', כלומר, משועבדת ומיוחדת לאותו בעל חוב שיגבה ממנה את חובו, ולכן נטל את כולה מאותו אח לבדו, ועתה תובע אותו אח משני אחיו שישתתפו איתו בנזק של גביית הבעל חוב, מאחר וחוב זה היה של אביהם ומוטל על שלשתם בשוה. רַב אָמַר, בָּטְלָה מַחֲלֹקֶת – התבטלה החלוקה של שלשת האחים, וחוזרים וחולקים שלשת האחים בשאר הנכסים שנשארו לאחר גביית החוב. והטעם לכך, כיון שרב סובר שהאחים שחלקו בנכסי אביהם נחשבים כיורשים על החלק שבא לידם, כלומר, שאנו אומרים שכל אחד ירש מאביו את החלק המגיע לו, וירושה אינה שייכת אלא באופן שכל אחד מהאחים קיבל את חלקו בנכסים, וכיון שבאופן זה התברר שאחד האחים לא קיבל חלק שוה בירושה, בטלה כל החלוקה, וחולקים מחדש. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, וִתֵּר – אותו אח שגבו ממנו את החוב הפסיד לבדו, ואין שאר האחים משתתפים בהפסד, והיינו כיון שסובר שמואל שהאחים החולקים בנכסי אביהם נחשבים כ'לקוחות', כלומר, שאין בירור שאכן כל אח קיבל את החלק הראוי לו בירושה, אלא כל אחד 'מוכר' לאחיו את החלק שהיה ראוי לבוא לידו והגיע ליד אחיו, והרי הם כמוכרים שלא באחריות, והמוכר שדה לחבירו שלא באחריות, ובא בעל חוב וגבה את הקרקע מיד הקונה, אין הקונה יכול לחזור ולתבוע מן המוכר כלום, ואף כאן אין אותו אח שגבו ממנו את הקרקע יכול לתבוע מאחיו כלום. וְרַב אַסִּי אָמַר, נוֹטֵל אותו אח, שגבו ממנו את החוב, רְבִיעַ בַּקַּרְקַע וּרְבִיעַ בְּמָעוֹת – יחזירו לו האחים מחצית מחלקו, רבע בקרקע ורבע במעות. [והטעם לכך, כיון שרַב אַסִּי מְסַפְּקָא לֵיהּ – מסופק הוא בדין זה, אִי – האם ההלכה כְּרַב, שכל אחד מהאחים נחשב כיורש על כל החלק שהגיע לידו, וְנוֹטֵל חֵלֶק מִן הַשְּׁנַיִם – משני אחיו, אוֹ שההלכה כִּשְׁמוּאֵל, שכל אחד מהאחים נחשב כ'לוקח', וְאֵינוֹ נוֹטֵל כְּלוּם משני אחיו, וְכֵיוָן דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ – וכיון שהוא מסופק בדין זה, קַיְימָא לָן – הרי מקובל בידינו להלכה, שמָמוֹן הַמֻּטָּל בְּסָפֵק, חוֹלְקִים בו, הִלְכָּךְ חֲצִי חֶלְקוֹ הוּא הַמַּגִּיעוֹ – נוטל משני אחיו רק חצי מהחלק שהיה בידו מתחילה. וְזֶה הַחֵצִי עוֹד מְסַפְּקָא לֵיהּ – ובאותו חצי שצריכים האחים לתת לו יש ספק נוסף, אִי יוֹרֵשׁ הֲוֵי, כְּרַב, וְאם אכן הוא יורש, קַרְקַע נוֹטֵל, שהרי חולקים הם מחדש בנכסים שנשארו ברשותם, אוֹ לוֹקֵחַ הֲוֵי, כִּשְׁמוּאֵל, והוא סובר שדינו כקונה קרקע באחריות, שחייב המוכר לתת לו את מה שגבו ממנו, וּמָעוֹת יֵשׁ לוֹ – אך יכול הוא לתבוע מאחיו רק מעות, ולא קרקע. הִלְכָּךְ – כיון שיש ספק באותו חצי עצמו כיצד הוא יכול לתובעו, כקרקע או כמעות, זֶה הַחֵצִי שֶׁנּוֹטֵל, מְקַבֵּל רְבִיעַ שֶׁל חֶלְקוֹ מָעוֹת, וּרְבִיעַ קַרְקַע].
פוסק הרי"ף את ההלכה בנידון זה: וּכְבָר אִיפְסִיקָא הִלְכְתָא בְּהֶדְיָא – וכבר נפסקה ההלכה בפירוש במסכת בבא בתרא (קז.) בְּפֶרֶק הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, כְּרַב, האומר שהאחים החולקים בנכסי אביהם נחשבים יורשים על הכל, וממילא כשבא בעל חוב וטרף מאחד מהם בטלה החלוקה כולה, וחוזרים וחולקים בכל הנכסים, דְּאַמְרִינָן הָתָם – שהרי כך אמרו שם, וְהִלְכְתָא, בָּטְלָה מַחֲלֹקֶת – בטלה החלוקה שבין האחים, הִלְכָּךְ – ולכן אמרו בגמרא שם לְגַבֵּי שְׁנֵי אַחִין שֶׁחָלְקוּ בירושת אביהם, אֶחָד נָטַל קַרְקַע וְאֶחָד נָטַל כְּסָפִים, וּבָא בַּעַל חוֹב וְנָטַל אֶת הַקַּרְקַע, דִּינָא הוּא דְּאָזִיל הַאי – הדין הוא שיכול ללכת אותו אחד שגבו ממנו את הקרקע, וְשָׁקִיל פַּלְגָא בַּכְּסָפִים – ונוטל מחצית מהחלק שנטל אחיו בכספים, וְלֹא מָצִי אִידָךְ לְמֵימָר לֵיהּ – ואין האח שנטל כספים יכול לטעון כנגדו ולומר, לְהָכֵי שָׁקְלֵי כְּסָפִים – על דעת כן נטלתי אני את הכספים, דְּאִי מִיגַּנְבֵי לֹא מִשְׁתַּלִימְנָא מִינָּךְ – שגם אם ייגנבו ממני הכספים לא אחזור ואתבע אותך שתחלוק עימי בקרקעות, וְלְהָכֵי שָׁקַלְתְּ אַרְעָא – ועל דעת כן נטלת אתה את הקרקע, דְּאִי מִיטְרְפָא לֹּא מִשְׁתַּלִימָת מִינָאִי – לא תגבה ממני מחצית מהמעות, וכיון שאינו יכול לטעון כן, חוזר האח שגבו ממנו את הקרקע ונוטל מאחיו מחצית מהכספים, והוא הדין כאן, שלאחר שנטלו מאחד האחים את חלקו, בטלה החלוקה כולה, וחוזרים וחולקים מחדש בקרקעות שנשארו.
