משנה
שׁוּם כֶּסֶף – את כל הנזקים שמים בכסף, כמה הנזק הממוני שאירע [ובגמרא יבואר מה החידוש בדין זה], וּשְׁוֵה כֶּסֶף – יש אופנים שבהם ניתן לגבות רק קרקעות [ובגמרא יבואר דין זה], ושומת הנזק והתשלומים נעשים בִפְנֵי בֵּית דִּין, עַל פִּי שני עֵדִים, בְּנֵי חוֹרִין – שאינם עבדים כנעניים, וּבְנֵי בְּרִית – יהודים. וְהַנָּשִׁים בִּכְלָל דיני הַנֶּזֶק, בין שהזיקו ובין שהוזקו, וְהַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק שותפים בַּתַשְׁלוּמִין, כלומר, יש אופנים שבהם גם הניזק כביכול שותף בתשלום הנזק, בכך שהוא מפסיד חלק ממנו, ובגמרא יבואר באיזה מקרה שייך דין זה.
גמרא
מבררת הגמרא, מַאי – מה כוונת המשנה בלשון 'שׁוּם כֶּסֶף'. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, שׁוּם זֶה – שומא זו, של הנזק, לֹא יְהֵא אֶלָּא בְּכֶסֶף, ומביאה הגמרא דוגמא שעל פיה יבואר דין זה, תָּנִינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנָן – שנה התנא של משנתנו ברמז את הדין שהתפרש בברייתא, שכך שנינו בה, פָּרָה שֶׁהִזִּיקָה טַלִּית, כגון שדרסה עליה וקרעה אותה, שזו תולדה של רגל, וְטַלִּית שֶׁהִזִּיקָה פָּרָה – ואותה פרה נתקלה באותה טלית והוזקה בה, שזו תולדה של בור, אֵין אוֹמְרִים תֵּצֵא פָּרָה בְּטַלִּית – יטול בעל הטלית את הפרה כתשלום לנזקו, וְטַלִּית בְּפָרָה – וכן אין אומרים שיטול בעל הפרה את הטלית כתשלום לנזקו, אֶלָּא שָׁמִין אוֹתָהּ בְּדָמִים, ורואים כמה היה הנזק של הטלית וכמה היה הנזק של הפרה, ומי שנזקו היה גדול יותר גובה מחבירו את דמי ההפרש שבין שני הנזקים.
שנינו במשנה 'שְׁוֵה כֶּסֶף', ומבארת זאת הגמרא, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא בביאור דין זה, שְׁוֵה כֶּסֶף, מְלַמֵּד שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לגבות את תשלומי הנזק אֶלָּא לִנְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת, והיינו קרקעות. ומבררת הגמרא מַאי מַשְׁמַע – מדוע משמעות לשון 'שוה כסף' היא קרקעות, אָמַר רָבָא בַּר עוּלָא, 'שוה כסף' היינו דָּבָר הַשָּׁוֶה כָּל כֶּסֶף, וּמַאי נִיהוּ – ומה הוא הדבר השוה כל כסף שישלמו עליו, קַרְקַע, דְּאֵין לָהֶן אוֹנָאָה, ואפילו אם שילם עליהם סכום הגדול בהרבה משווי הקרקע, אינו יכול לבטל את המקח, נמצא שקרקע שוה כל סכום שהוא. תמהה הגמרא, אִי הָכִי – אם כך, שלשון 'שוה כסף' היינו דבר שאין בו דין אונאה, עֲבָדִים כנעניים וּשְׁטָרוֹת נַמִּי – גם כן יהיו בכלל זה, שהרי הם הוקשו לקרקעות, וגם בהם אין דין אונאה.
אֶלָּא אָמַר רַב אַשִׁי, בלשון 'שְׁוֵה כֶּסֶף' שנקטה המשנה כוונתה וְלֹא כֶּסֶף עַצְמוֹ, שאין גובים כסף אלא קרקע, וְהַנֵּי כּוּלְּהוּ – וכל שאר הדברים, מטלטלין, ואף עבדים ושטרות, כֶּסֶף נִינְהוּ – נחשבים הם ככסף ממש, כיון שניתן להוליכם ממקום למקום, בשונה מקרקע, שכיון שלא ניתן להוליכה ממקום למקום, היא מכונה 'שוה כסף'.
תמהה הגמרא על עיקר דין זה, שמשמעותו היא שגובים מהמזיק רק קרקעות, וְהָתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא בדרשת הפסוק (שמות כא לד) 'כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו', שלשון 'יָשִׁיב' באה לְרַבּוֹת שְׁוֵה כֶּסֶף, וַאֲפִלּוּ סוּבִּין, הרי שיכול המזיק לשלם גם במטלטלין.
מתרצת הגמרא, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן עוסקת משנתנו, האומרת שגובים את דמי הנזק רק מן הקרקע, בְּיַתְמֵי – ביתומים, כְּלוֹמַר, הָא דְּתַנְיָא – מה ששנינו בברייתא שאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לגבות את דמי הנזק אֶלָּא לִנְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת, שהם קרקעות, בְּיַתְמֵי הוּא – רק ביתומים נאמר דין זה, והיינו כשמת המזיק עצמו והשאיר יתומים, דְמִטַּלְטְלֵי [דְּיַתְמֵי] לְבַעַל חוֹב לֹא מִשְׁתַּעְבְּדֵי – ואין נכסים מטלטלין שהוריש האב לבניו משתעבדים לתשלום חובותיו של האב, אלא רק קרקעות שהוריש לבניו משועבדות לכך, ולכן אמרה הברייתא שגובים חיוב זה רק מן הקרקע.
מקשה הגמרא, אם כך, שמדובר ביתומים, אֵימָא סֵיפָא – אמור ופרש את הסיפא של הברייתא, שכך שנינו בה, אם קָדַם הניזק וְתָפַס מִטַּלְטְלִין, בֵּית דִּין גּוֹבִין לוֹ מֵהֶן, וְאִי בְּיַתְמֵי – ואם אכן הברייתא עוסקת ביתומים, אַמַּאי – מדוע גּוֹבִין לוֹ מֵהֶן, והלא אין מטלטלין של יתומים משועבדים לתשלומים אלו. מתרצת הגמרא, דין זה של הברייתא הוא כִּדְאָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, לגבי ענין אחר, שמדובר בְּאופן שֶׁתָּפַס את המטלטלין מַחַיִּים, הָכָא נַמִּי – ואף כאן, בביאור הסיפא של הברייתא, יש לומר שמדובר בְּאופן שֶׁתָּפַס הניזק את המטלטלין מֵחַיִּים – בחיי המזיק עצמו, ולכן אף שמת המזיק לאחר מכן, קודם שפסקו לו בית דין שיגבה אותם, מכל מקום כיון שהמטלטלין עתה בידו, בית דין מגבים לו את דמי נזקו מהם.
מוסיף הרי"ף ואומר, וְהַשְׁתָּא – ועתה, בזמן הזה, דְתַקִּינוּ רַבָּנָן – שתקנו רבותינו, והיינו תקנת הגאונים, לְבַעַל חוֹב, שתהיה לו זכות לִגְבּוֹת את חובו גם מִן הַמִּטַּלְטְלִין שהוריש הלוה ליתומיו, כטעם שיבואר להלן, גּוֹבֶה מִיַּתְמֵי – גובה הניזק מיתומי המזיק בֵּין מִמְּקַרְקְעֵי בֵּין מִמְּטַלְטְלֵי, וְכֵן הֲלָכָה. אמנם מביא הרי"ף מי שחולק על דין זה: וְאִיכָּא מַאן דְפַרִישׁ – ויש מי שמפרש, דְּכִי תַּקִּינוּ רַבָּנָן – שתקנה זו תקנו הגאונים רק לְבַעַל חוֹב, מִשּׁוּם – כדי שֶׁלֹּא תִנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין, שימנע האדם מלהלוות ממון, מחשש שימות הלוה ולא יהיה לו מהיכן לגבות את חובו, אֲבָל לְנִזָּק, שלא שייכת בו תקנה זו, לֹא תַקִּינוּ מִידִי – לא תיקנו הגאונים כלום, הִלְכָּךְ – ולכן, הֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ לְמַזִּיק קַרְקַע – באופן שלא היו למזיק עצמו קרקעות, וּמֵת, והוריש לבניו רק מטלטלין, אֵין לַנִזָּק כְּלוּם – שום תביעה מִמִּטַּלְטְלִין שֶׁל יְתוֹמִים.
