הַאי דְּקָאָמַר – מה שאמרו בגמרא 'לִרְכוּבָה שָׁלוֹשׁ' וְכוּ', קָמְפָרְשֵׁי רַבָּנָן – פירשו רבותינו, דְּהָנֵי דְּמֵי צַעַר בִּלְחוֹד הוּא – שסכום זה הוא רק דמי צער, לְבַד מִדְּמֵי בּוֹשֶׁת שהוא חייב בהם. וְרַבָּנָן אַחֲרִינֵי אָמְרֵי – ואחרים מרבותינו אמרו, הַאי דְּמֵי הַכֹּל הוּא – שסכום זה כולל גם את הצער וגם את הבושת. וּמְסַיְּיעֵי לְהַאי מֵימְרָא – ואותם מרבותינו מביאים סיוע לדבריהם מִמַּעֲשֶׂה חָנָן בִּישָׁא – מהמעשה שהיה עם אדם ששמו חנן, וכינויו 'חנן בישא', כלומר חנן הרע, שתקע באוזנו של אדם אחר, דְּלֹא חִיְּיבֵיהּ – שלא חייבו רב הונא בדין אֶלָּא פַּלְגָּא דְּזוּזָא – חצי זוז, דִתְנַן – כפי ששנינו במשנה, הַתּוֹקֵעַ לַחֲבֵירוֹ נוֹתֵן לוֹ סֶלַע, דַּהֲוָא פַּלְגָּא דְּזוּזָא – שסלע הוא חצי זוז, הרי שלא חייבו בנוסף לשיעור זה בדמי בושת, אלא השיעור האמור במשנה כולל גם את דמי הבושת, והוא הדין לשאר השיעורים שהוזכרו בסוגייתנו, שאינם דמי צער לבד, אלא דמי צער ובושת. וַאֲנָן הָכֵי סְבִירָא לָן – וכן אנו סוברים, כדברי אותם האומרים ששיעור זה כולל צער ובושת.
שנינו במשנה, 'נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְכוּ' והוחלק אחר במים או שלקה בחרסיה, חייב'. מבארת הגמרא, מַתְנִיתִין מַנִּי – כדעת מי סוברת משנתנו, המחייבת את בעל הכד שנשבר ברשות הרבים, כדעת רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּסָבַר, נִתְקַל – אדם הנתקל בהליכתו ברשות הרבים, פּוֹשֵׁעַ הוּא, ולכן חייב הוא באחריות שברי הכד או המים שנשפכו. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים, נִתְקַל אֹנֶס הוּא, וּלְפִיכָךְ פָּטוּר. ומבארת הגמרא היכן מצאנו מחלוקת זו של רבי מאיר וחכמים, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, נִשְׁבְּרָה כַּדוֹ של האדם ברשות הרבים, וְלֹא סִלְּקָהּ הבעלים משם, או שנָפְלָה גְּמַלּוֹ ברשות הרבים וְלֹא הֶעֱמִידָהּ, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב בְּהֶזֵּיקָן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם.
ממשיכה הברייתא ואומרת, וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר, המחייב, בְּאַבְנוֹ סַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן [בְּרֹאשׁ הַגַּג], וְנָפְלוּ בְּרוּחַ מְצוּיָה, וְהִזִּיקוּ, שֶׁחַיָּב, כיון שהוא נחשב פושע בכך, שהרי ידע שהם עשויים ליפול ברוח מצויה ולהזיק. וּמוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר לַחֲכָמִים, הפוטרים, בְּמַעֲלֶה קַנְקַנִּים לַגַּג עַל מְנָת לְנַגְּבָן, וְנָפְלוּ בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה, וְהִזִּיקוּ, שֶׁהוּא פָּטוּר, כיון שלא היה צריך להעלות בדעתו שתהיה רוח שאינה מצויה ותפילם.
וְקָאָמַר [-ואמר] אַבַּיֵי בביאור מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים, בְּתַרְתֵּי פְּלִיגֵי – בשני מקרים נחלקו רבי מאיר וחכמים, ובכל מקרה יש טעם אחר למחלוקתם, פְּלִיגֵי – נחלקו רבי מאיר וחכמים בִּשְׁעַת נְפִילָה – באופן שהנזק היה בשעת הנפילה של הכד, קודם שהיתה לו שהות לסלק משם את השברים. וּפְלִיגֵי – וכן נחלקו באופן שהזיקו השברים לְאַחַר נְפִילָה, והיינו לאחר שהיתה לו שהות לסלקם משם ולא עשה כן, שבשני האופנים הללו רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים. ומבאר אביי את טעמי המחלוקות, פְּלִיגֵי בִּשְׁעַת נְפִילָה, בְּנִתְקַל פּוֹשֵׁעַ הוּא – האם הנתקל ונופל ברשות הרבים נחשב כפושע בכך או לא, רַבִּי מֵאִיר סָבַר, נִתְקַל פּוֹשֵׁעַ הוּא, ולכן חייב הוא על הנזקים שאירעו בשעת הנפילה. וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים סוברים שנִתְקַל לָאו פּוֹשֵׁעַ הוּא, ופטור. וּפְלִיגֵי לְאַחַר נְפִילָה, ומחלוקתם היא בְּמַפְקִיר נְזָקָיו – באדם המפקיר את חפציו המוטלים ברשות הרבים ועשויים להזיק, לאחר שנפלו מידו באונס, רַבִּי מֵאִיר סָבַר, מַפְקִיר נְזָקָיו חַיָּב, ולכן אף שמן הסתם בעל הכד אינו זקוק לשברי החרסים שברשות הרבים, ומפקיר אותם בליבו, מכל מקום חייב הוא בתשלומי נזקיהם. וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים סוברים, מַפְקִיר נְזָקָיו פָּטוּר, כיון שהנפילה עצמה היתה באונס ואי אפשר לחייבו על כך, לכן אף על הנזקים שאירעו לאחר זמן, שכבר היה יכול לסלק את החרסים, מכל מקום פטור הוא, כיון שהמפקיר את נזקיו לאחר שנפלו באונס, פטור. וְאִם נִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בַּחֲרָסֶיהָ, והרי הם שלו, אף חכמים מודים שחַיָּב, וְהַיְנוּ דְּקָאָמַר – וזהו ביאור דבריו של רַבִּי יְהוּדָה במשנתנו, 'בְּמִתְכַּוֵּין חַיָּב, וּבְשֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין פָּטוּר', דִּסְבִירָא לֵיהּ – כיון שהוא סובר כְּרַבָּנָן, דְּאָמְרֵי, נִתְקַל לָאו פּוֹשֵׁעַ הוּא, ולכן פטור הוא על נזקים שאירעו בשעת הנפילה, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר נְפִילָה נַמִּי [-גם כן] פָּטוּר הוא, הגם שהיה יכול לפנות משם את החרסים שלא יזיקו, דְּכֵיוָן דְּאָנוּס הוּא בִּשְׁעַת נְפִילָה, הֲווּ לְהוּ לְהָנָךְ – הרי נחשבים אותם מַיִם וַחֲרָסִים כְּהֶפְקֵר דְאָתֵי מִמֵּילָא – שבא מאליו, דְּהָא אִיהוּ לֹא עָבַד וְלֹא מִידִי – שהרי הוא לא עשה כל מעשה היזק בכוונה, ואילו נפילתו עם הכד נחשבת כאונס, שאין לחייבו על כך. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בַּחֲרָסִים, חַיָּב, דְּהָא לָאו הֶפְקֵירָא נִינְהוּ – שהרי אין הם הפקר, אלא ממונו המזיק, ואף שאין לחייבו על הנחת החרסים, יש לחייבו על כך שהם ממונו הנמצא עתה ברשות הרבים ומזיק, ומוטל עליו לפנותם משם. וְכֵן הִלְכָתָא – וכך היא ההלכה, כדברי רבי יהודה.
