שָׁלַח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן שאלה זו, הֲרֵי אָמְרוּ חכמים שיעורים שונים לחיוב התשלום של אדם המכה את חבירו, לִרְכוּבָה – הבועט בחבירו בברכו [של הבועט], משלם לו שָׁלוֹשׁ סלעים, דמי צערו ובושתו. לִבְעִיטָה שבכף הרגל, חָמֵשׁ סלעים. לִסְנוֹקֶרֶת – הכהו באגרוף קמוץ, משלם שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה סלעים. ועל פי זה שאל רב חסדא את רב נחמן, לְפַנְדָּא דְּמָרָא – המכה את חבירו בידית של מעדר, לְקוֹפִינָא דְּמָרָא – וכן אם הכהו בברזל של המעדר עצמו, מַאי – כמה הוא דמי צערו ובושתו שעליו לשלם.
שָׁלַח לֵיהּ רב נחמן על שאלתו, חִסְדָּא, חִסְדָּא, קְנָסָא קָמַגְבִּית בְּבָבֶל – וכי גובה אתה תשלומי קנס בבבל, והרי כיון שאין שם בית דין סמוכים, אין לדיינים שם רשות לדון ולגבות קנסות. אֵימָא לִי (אֵיזֶה) [אִיזִי] – אמור לי, אהובי, גוּפֵיהּ דְּעוּבְדָא הֵיכֵי הֲוָה – כיצד היה גוף המעשה שעליו שאלת כמה על המכה לשלם.
אָמַר לֵיהּ רב חסדא, כך היה המעשה, דְהַהִיא גוּרְגוּתָא – מעשה בבור מים, המיועד להשקאת השדות, דְּבֵי תְּרֵי – שהיה שייך לשני בני אדם בשותפות, דְּכָל יוֹמָא הֲוָה דָּלֵי חַד מִינַיְיהוּ – שבכל יום היה אחד מהם שואב משם מים שהשקאת שדהו, ולמחרת שאב השני והשקה, וכך בכל יום היה רק אחד מהם משתמש במים. יוֹמָא חַד אָזַל חַד מִינַיְיהוּ – יום אחד הלך אחד מהשותפים, וְקָא דָּלֵי בְּיוֹמָא דְחַבְרֵיהּ – ושאב מים לעצמו ביום השייך לחבירו. אָמַר לֵיהּ – אמר לו חבירו, יוֹמָא דִילִי הוּא – ביום זה שייכת ההשקאה לי, ואין לך רשות לשאוב את המים לעצמך, לֹא אַשְׁגַּח בֵּיהּ – לא השגיח בו חבירו, ולא הפסיק את שאיבת המים עבור עצמו. שָׁקַל פַּנְדָּא דְּמָרָא – נטל חבירו ידית של מעדר, מַחְיֵיהּ – והכהו בה, ועל כך באה השאלה, כמה הוא חייב לשלם לו על כך.
אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן, וכי על דבר זה אתה רוצה לחייבו בתשלומים, אדרבה, לִמְחַיֵה בְּמֵאָה פַּנְדָּאֵי דְּמָרָא – רשאי הוא להכותו אפילו במאה מקלות של מעדרים, אֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר – וגם לדעת הסובר דלֹא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ – שאין אדם רשאי לעשות דין לעצמו, כשהוא רואה שחבירו עושה כנגדו דבר שלא כדין, אלא צריך הוא לתובעו בבית דין, מכל מקום בְּמָקוֹם פְּסֵידָא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ – הרי מודה הוא שבמקום שיש לתובע הפסד בכך שהוא מתמהמה עד שילך לבית דין, רשאי הוא לעשות דין לעצמו, ולהציל את ממונו. דְּאִיתְּמַר – שהרי כך נאמרה מימרא זו בבית המדרש, רַב יְהוּדָה אָמַר, לֹא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ – אין אדם עושה דין לעצמו. ואילו רַב נַחְמָן אָמַר, עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ – רשאי אדם לעשות דין לעצמו. הֵיכָא דְּאִיכָּא פְּסֵידָא – ובמקום שיש הפסד בכך שיתמהמה עד שילך לבית דין, כּוּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגִי – אין מי שחולק בכך דְּעָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ – שרשאי כל אדם לעשות דין לעצמו. כִּי פְּלִיגִי – ומחלוקתם היא רק הֵיכָא דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא – במרום שאין הפסד בכך שיתעכב וילך לבית דין, רַב יְהוּדָה אָמַר, לֹא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ, כֵּיוָן דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא – מאחר ואין לו הפסד בכך שהוא מתעכב, לֵיזִיל לְקַמֵּי דַּיָּינָא – ילך לו לפני הדיינים ויתבע את חבירו, ולא יעשה דין לעצמו. רַב נַחְמָן אָמַר, עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ – רשאי אדם לעשות דין לעצמו גם כשאין לו הפסד בכך שילך לבית דין לתבוע את חבירו, והטעם לכך, דְּכֵיוָן דְּדִינָא קָעָבֵיד – כיון שהוא עושה את מעשיו בידיעה שכך הוא הדין, אָמַר – יכול הוא לומר ולטעון, לֹא מָצִינָא דְאִיטְרַח – איני רוצה לטרוח וללכת עמו לדיינים, אלא עושה דין לעצמו.
פוסק הרי"ף, וַהֲלָכָה כְּרַב נַחְמָן, דְּקָיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו שהֲלָכָה כְּרַב נַחְמָן בְּדִינֵי – בדברים השייכים לדיני תורה, ולכן יש לפסוק כדבריו.
