משנה
המשניות הבאות עוסקות באופנים שונים של נזקי בור שהונח ברשות הרבים: אדם הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבָא אדם אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ, וְשִׁיבְּרָהּ, פָּטוּר הנתקל מלשלם על הכד השבור, ובגמרא יבואר הטעם של דין זה. וְאִם הוּזַּק בָּהּ הנתקל, בַּעַל הֶחָבִית [-הכד] חַיָּב בְּנִזְקוֹ, כדין בור המונח ברשות הרבים, שחייב בעל הבור על הנזקים שאירעו מחמת בורו.
נִשְׁבְּרָה כַדּוֹ של האדם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אפילו אם לא שברה בכוונה אלא נתקל ונפל הכד ונשבר, וְהוּחְלַק אַחֵר בַּמַּיִם שנשפכו מהכד, אוֹ שֶׁלָּקָה בַחֲרָסֶיהָ – בשברי החרס של הכד, חַיָּב בעל הכד, כיון שאף הנתקל ונופל נחשב כ'פושע', והרי הוא ככורה בור ברשות הרבים, וחייב על נזקיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אמנם אם התכוון לשבור את הכד, חייב. אך אם נתקל ונפל, אין הנתקל ונופל נחשב פושע, והרי הוא ככורה בור באונס, שאין לחייבו על עצם הכריה, אך בְּמִתְכַּוֵּן – אם התכוון לזכות בשברי הכד ובמים לאחר שנשבר הכד, הרי זה ממונו המזיק, ועליו לפנותו משם, ואם לא עשה כן, חַיָּב על נזקיו. וּבְּאופן שאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לזכות בחרסים ובמים, פָּטוּר, כיון שהנפילה עצמה היתה באונס, ואף עתה אין כוונתו לזכות בהם, ואין זה ממונו.
גמרא
שנינו במשנה, המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה וְשִׁיבְּרָהּ, פָּטוּר'. שואלת הגמרא, אַמַּאי – מדוע השובר את הכד פָּטוּר, לֵימָא לֵיהּ – והרי יכול בעל הכד לטעון לו, אִיבָּעֵי לָךְ עִיּוֹנֵי וּמֵיזַל – היה לך לעיין בדרך שאתה מהלך בה, ולא להתקל בדברים המונחים על הקרקע ולשוברם. מביאה הגמרא כמה תשובות על שאלה זו, אָמְרֵי בְּבֵי רַב – כך אמרו בבית מדרשו של רב מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב, משנתנו עוסקת בְּאדם המְמַלֵּא את רְשׁוּת הָרַבִּים כֻּלּוֹ בחָבִיּוֹת, באופן שאין בני אדם יכולים להלך ברחוב בלא לשבור את החביות, ובאופן זה השובר פטור. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, בָּאֲפֵלָה שָׁנוּ – משנתנו עוסקת באופן שהיה האדם מהלך באפילה, ומתוך כך לא הבחין בכד המונח שם, ושברו. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, משנתנו עוסקת באופן שהיה הכד מונח בְּקֶרֶן זָוִית, והאדם הפונה מסימטא לסימטא אינו יכול להספיק להבחין בו, ומתוך כך נתקל בו ושברו. וּמַסְקָנָא – ומסקנת הגמרא היא כתירוץ זה, דאָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אַשִּׁי, אָמְרֵי בְּמַעֲרָבָא – כך ביארו את המשנה בארץ ישראל, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַבִּי אִלָעִאי, משנתנו עוסקת אפילו במהלך ביום, וכשאין הרחוב מלא בחביות, ואינו הולך בקרן זוית, ומכל מקום הוא פטור, לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בַּדְּרָכִים, ומתוך כך עשוי הוא להתקל בכד המונח בדרכו בלא להבחין בו, והיינו כיון שהאדם הוא בעל מחשבות, והולך הוא ברחוב כשדעתו על הרהורי ליבו, ומתוך כך אינו מבחין בדברים המונחים על הקרקע בדרך הילוכו.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הֲוָה עוּבְדָּא בִּנְהַרְדָּעָא – היה מעשה בעיר נהרדעא, ששבר אדם את כדו של חבירו בדרך הילוכו, וְחִיֵּב שְׁמוּאֵל את השובר בתשלומים, והיינו כשיטתו לעיל, שרק באופן שהיה מהלך באפילה הוא פטור, ואותו מעשה היה בשעות היום. וכן היה מעשה כזה בַּעיר פוּמְבְּדִיתָא, וְחִיֵּב רָבָא בתשלומים. תמהה הגמרא, בִּשְׁלָמָא – מובן פסק דינו של שְׁמוּאֵל, שזהו כִּשְׁמַעְתֵּיהּ – כשיטתו המובאת לעיל. אֶלָּא רָבָא, שחייב את השובר, לֵימָא כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לֵיהּ – האם נאמר שהוא סובר כשמואל, המחייב את השובר בזמן שהיה יכול לראות את הכד. דוחה הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, הָתָם – שם, באותו מעשה שחייב רבא, קַרְנָא דְּבֵי עַצְרֵי הֲוָה – היה זה מקום של דורכי יין לגת, שדרכם להניח כדים וחביות במקומות אלו, וכֵּיוָן דְּבִרְשׁוּת קָא עָבְדֵי – מאחר ובאותו מקום יש להם רשות להניח את כליהם, אִיבָּעֵי לֵיהּ עַיּוֹנֵי וּמֵיזַל – מוטל על המהלך שם להתבונן בדרכו, שלא יתקל וישבור את כליהם, וכיון שלא עשה כן ונתקל ושבר, חייבו רבא בתשלומים. ומדייקת הגמרא, טַעֲמָא – הטעם שחייב רבא הוא רק כיון דְּבִרְשׁוּת הניחו את כליהם, הָא לֹא עָבְדֵי בִּרְשׁוּת – אבל אם לא היו עושים כן ברשות, לֹא אָמְרִינַן לֵיהּ אִיבָּעֵי לָךְ עַיּוֹנֵי וּמֵיזַל – אין אומרים סברא זו שהיה לך לעיין בדרך הילוכך, והיינו כמבואר לעיל, לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בַּדְּרָכִים. הָדֵין הוּא סְבָרָא דִּילָן – זו היא סברתינו בביאור דברי הגמרא, וְחָזֵינַן לְמִקְצָת רַבְּוָאתָא – וראינו לדבריהם של מקצת רבותינו זִכְרָם לִבְרָכָה בְּהַאי דִּינָא – בדין זה, מַאי דְּלֹא אִיסְתַּבַּר לָן – דברים שאינם מסתברים לנו, וּמִשּׁוּם הָכֵי לֹא כְּתִיבְנָא לֵיהּ – ומחמת כן לא כתבנו את דבריהם.
