הגמרא ממשיכה לדון במי שנפלה אבן מחיקו: הִכִּיר בָּהּ – ידע האדם שאבן מונחת לו בחיקו, וּשְׁכָחָהּ, וְעָמַד וְנָפְלָה, לְעִנְיַן חיוב נִיזָּקִין, חַיָּב, כיון שחיוב תשלומי נזק הוא אפילו במקרה שהיה אנוס או שוגג. לְעִנְיַן אַרְבָּעָה דְּבָרִים, שהם צער, ריפוי, שבת ובושת, פָּטוּר, כיון שבדברים אלו הוא חייב רק כאשר היה המעשה קרוב לפשיעה. לְעִנְיַן גָּלוּת, אם הרג בשוגג על ידי נפילת האבן, חַיָּב, [דְּאָמַר קְרָא – שהרי כך נאמר בפסוק לגבי חיוב גלות (במדבר לה טו) 'בִּשְׁגָגָה', מִכְּלַל – משמע מלשון זו, דְּהָוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה – שמדובר באופן שהיתה לו ידיעה בתחילה, אלא ששכחה, ובשעת מעשה היה שוגג, וְהַאי – ואדם זה, הַוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה – היתה לו ידיעה בתחילה, שהרי הכיר באבן שבחיקו, אלא שלאחר מכן שכחה. לְעִנְיַן שַׁבָּת, אם עברה האבן ארבע אמות ברשות הרבים, או מרשות לרשות, פָּטוּר, כיון שרק '[מְלֶאכֶת] מַחֲשֶׁבֶת' אָסְרָה תּוֹרָה בשבת, ובאופן זה לא נעשה הדבר מתוך מחשבה, שהרי שכח שהאבן בחיקו. לְעִנְיַן יציאת עֶבֶד לחירות בשן ועין, הרי דינו תלוי בפְּלוּגְתָּא – במחלוקת דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנָן שהובאה לעיל, האם רק כשהיתה כוונת האדון להפיל את שינו או לסמא את עינו של עבדו יוצא הוא לחירות, או אף אם עשה כן שלא בכוונה, יוצא לחירות.
נִתְכַּוֵּין לִזְרֹק את האבן שְׁתַּיִם – שתי אמות, וְזָרַק אַרְבַּע אמות, לְעִנְיַן נִיזָּקִין, חַיָּב בתשלומים. לְעִנְיַן אַרְבָּעָה דְּבָרִים, פָּטוּר וְכוּ' [ובגמרא מובאים המשך הדינים, לענין שבת, מלאכת מחשבת בעינן, וזו אינה מלאכת מחשבת. לענין גלות, הרי נאמר בתורה 'אשר לא צדה', פרט לנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, שפטור מגלות. לענין יציאת עבד בשן ועין, הרי הדבר תלוי במחלוקת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים שהובאה לעיל].
וְאָמַר רַבָּה, אדם שזָרַק כְּלִי מֵרֹאשׁ גַּגּוֹ, וּבָא אַחֵר וְשִׁבְּרוֹ בְּמַקֵּל קודם שנחבט הכלי בקרקע, פָּטוּר השובר במקל, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דְּאָמַר לֵיהּ – יכול השובר לומר לבעל הכלי, מָנָא תְּבִירָא תָּבַר – כלי שבור שברתי, כלומר, כיון שגם לולא מעשיו היה הכלי נשבר כשהיה נחבט בקרקע, הרי הוא נחשב ככלי שבור, ואין השוברו חייב עליו.
וְאָמַר רַבָּה, זָרַק האדם כְּלִי מֵרֹאשׁ גַּגּוֹ, וְהָיוּ תַּחְתָּיו כָּרִים וּכְסָתוֹת, וְקָדַם הזורק עצמו וְסִילְּקָן – סילק את הכרים והכסתות, אוֹ שבָּא אדם אַחֵר וְסִילְּקָן, פָּטוּר הזורק את הכלי משתלומים, כיון דִּבְעִידָּנָא דְשַׁדְיֵיהּ – בשעה שזרק את הכלי, מִפְסַק פְּסִיקֵי גִּירֵיהּ – חיציו מופסקים, כלומר, באותו זמן לא היתה הזריקה נחשבת למעשה היזק כלל, כיון שהיו כרים וכסתות באותו מקום, ואי אפשר לחייבו על כך. ואילו סילוק הכרים והכסתות, גם אם נעשה על ידיו בעצמו, אינו נחשב מעשה היזק.
אמנם, מברר הרי"ף את ההלכה ואומר, מִסְתַּבְּרָא לָן – מסתבר לנו לומר, דְּלֵית הִלְכָתָא בְּהָא כְּרַבָּה – שאין הלכה בנידון זה כדברי רבה, מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לֵיהּ – כיון שטעמו של רבה, הפוטר את האדם המסלק את הכרים והכסתות, הוא כיון דְּלֹא דַיְינִינָן דִּינָא דְּגַרְמִי – שאינו מחייב נזק הנעשה ב'גרמי', כלומר בגרימת נזק, אך זו גרימה ודאית ממש, דְּהוּא – שהרי רב יוסף עצמו הוא דְּאָמַר בְּפֶרֶק הַגּוֹזֵל קָמָא (להלן צח.), שהַשּׂוֹרֵף שְׁטָרוֹתָיו [-שטרות חוב] שֶׁל חֲבֵרוֹ, ומחמת כן אין הלה יכול לגבות את חובותיו, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם, הגם שבמעשה זה של שריפה הוא גורם לו נזק ודאי, סובר רבה שהמזיק בגרמי אינו חייב בתשלומים. וְקַיְימָא לָן דְּלֵית הִלְכָתָא הָכֵין – ומקובל בידינו שאין הלכה כדבריו, דְּאַמְרִינָן – שהרי כך אמרו בגמרא שם (צח:) אַכְּפֵייהּ – כפאו וחייבו רַפְרָם לְרַב אַשִּׁי, וְאַגְבֵּייהּ כִּי כְּשׁוּרָא לְצַלְמֵי – גבה ממנו פרעון גמור מהעידית שבנכסיו, כאותה קורה הנבחרת מבין שאר הקורות להשתמש בה לתיקון מלאכה חשובה, וכיון שמוכח שאין הלכה כרבה בענין זה, אם כן אף כאן אין הלכה כרבה, אלא אם סילק אדם את הכרים והכסתות, ומחמת כן נפל הכלי על הקרקע ונשבר, חייב המסלק בתשלומי הנזק.
סְלִיקוּ לְהוּ פֶּרֶק כֵּיצַד הָרֶגֶל
