משנה
משנתנו מבארת שיש אופנים שאף אדם השוכב ברשות הרבים, דינו כ'בור': שְׁנֵי קַדָּרִין – מוכרי קדרות שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה, וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן בקרקע וְנָפַל, והיה יכול לקום ולא קם, וּמחמת כן נִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן, הרי דין הראשון כ'בור' ברשות הרבים, ולכן הָרִאשׁוֹן חַיָּב בְּנִזְקוֹ שֶׁל שֵׁנִי.
המשנה עוסקת עתה בבני אדם המהלכים ברשות הרבים, והוזקו זה בזה: היו מהלכים בדרך, זֶה בָּא בְחָבִיתוֹ – נושא חבית, וְזֶה בָּא בְקוֹרָתוֹ – כשהוא נושא קורת עץ, ופגעו זה בזה, ונִשְׁבְּרָה כַדּוֹ [-חביתו] שֶׁל זֶה בְּקוֹרָתוֹ שֶׁל זֶה, בעל הקורה פָּטוּר על נזקו של בעל החבית, כיון שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ, וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ.
הָיָה בַעַל קוֹרָה מהלך רִאשׁוֹן, וּבַעַל חָבִית מהלך אַחֲרוֹן – אחריו, נִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה, פָּטוּר בעל הקורה, כיון שתמיד מוטל על האחרון להזהר שלא להתקרב לראשון יותר מידי. וְאִם עָמַד בַּעַל הקּוֹרָה באמצע הדרך כדי לנוח, שאין רגילות בכך, חַיָּב על נזק החבית, שהרי בעמידתו נחשב הוא כמזיק בידים. וְאִם אָמַר לוֹ לְבַעַל הֶחָבִית 'עֲמֹד', ובעל החבית המשיך ללכת ונתקל בקורתו ומחמת כן נשברה החבית, פָּטוּר בעל הקורה מתשלום הנזק, שהרי הזהירו.
הָיָה בַעַל חָבִית מהלך רִאשׁוֹן, וּבַעַל קוֹרָה אַחֲרוֹן, והלך בעל הקורה במהירות גדולה יותר מבעל החבית, ומחמת כן נִשְׁבְּרָה החָבִית בַּקּוֹרָה, בעל הקורה חַיָּב. וְאִם עָמַד בַּעַל חָבִית, ומחמת כן נתקל בו בעל הקורה, פָּטוּר. וְאִם אָמַר לְבַעַל קוֹרָה 'עֲמֹד', חַיָּב, שהרי הזהירו, והיה לו לעמוד. וְכֵן הדין באופן שזֶה בָא בְנֵרוֹ, וְזֶה בא בְפִשְׁתָּנוֹ, ונשרף הפשתן מחמת הנר.
שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אם אירע כן בערב שבת, אף אם אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, כיון ששניהם נהגו כדין, שהרי מותר לרוץ בערב שבת כדי להזדרז בהכנת צרכי שבת, אוֹ בשאר ימות החול שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִים, ונהגו בכך שניהם בצורה משונה, וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין, אבל אם בשאר ימות החול היה אחד רץ ואחד מהלך, אותו שרץ, חייב.
שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אם אירע כן בערב שבת, אף אם אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, כיון ששניהם נהגו כדין, שהרי מותר לרוץ בערב שבת כדי להזדרז בהכנת צרכי שבת, אוֹ בשאר ימות החול שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִים, ונהגו בכך שניהם בצורה משונה, וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין, אבל אם בשאר ימות החול היה אחד רץ ואחד מהלך, אותו שרץ, חייב.
המשנה עוסקת עתה בדינו של אדם המזיק, ומבארת שאין חילוק באיזה מקום היה המזיק ובאיזה מקום היה הניזק, כיון שלעולם מוטלת האחריות על האדם להזהר שלא יזיק במעשיו. אדם הַמְבַקֵּעַ עצים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד שלו, וניתזו חתיכות מהעץ, או שהתנתק הגרזן מחיבורו וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, או שהיה מבקע עצים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, שניתזו לשם הקיסמים, או שהיה מבקע בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד שלו, וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד של אדם אַחֵר, בכל האופנים הללו חַיָּב המבקע בתשלומי הנזק, כיון שהיה לו להזהר שלא יזיק במלאכתו.
