שנינו במשנה, 'וְאִם מֵחֲמַת רִאשׁוֹן נָפְלוּ וְכוּ', ראשון חייב בנזקי כולם'. מבררת הגמרא, מֵחֲמַת רִאשׁוֹן הֵיכִי נָפוּל – איך יתכן שנפלו כולם מחמת הראשון, והרי לאחר שנתקל השני בראשון ונפל, בודאי נתקל השלישי בשני, ולא בראשון. מבארת הגמרא, דְּשָׁדֵי – שהיה הראשון מוטל כְּשִׁלְדָּא – כנבילה המושלכת לרוחב הדרך, אִי נַמֵּי כְּחוּטְרָא דְסַמְיָאתָא – או כמקל שמחזיק הסומא בהליכתו, כְּלוֹמַר, שֶׁנָּפַל לְרֹחַב הַדֶּרֶךְ, וְנִתְקַל בּוֹ אֶחָד מִכְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ, וְאֶחָד מִכְּלַפֵּי אמצע גּוּפוֹ, וְאֶחָד בְּמַרְגְלוֹתָיו, נמצא ששלשתם נתקלו בראשון.
שנינו במשנה, 'זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ וְזֶה בָּא בְּקוֹרָתוֹ וְכוּ', נשברה כדו של זה בקורתו של זה, פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך'. בְּעָא מִינֵּיהּ [-שאל ממנו] רָבָא בַּר נָתַן לְרַב חִסְדָּא, הַמַּזִּיק אֶת אִשְׁתּוֹ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, מַהוּ – מה דינו, האם חייב הוא בתשלומי הנזק. ומבארת הגמרא את צדדי הספק, כֵּיוָן דְּבִרְשׁוּת קָא עָבֵיד – כיון שעשה את הדבר ברשות ובהיתר, פָּטוּר, אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי – היה לו לעיין ולהתבונן במעשיו, ולא להזיק, וכיון שהזיק חייב. וְאַסִּיקְנָא – והסיקה הגמרא, אָמַר רָבָא, יש ללמוד דין זה מרוצח בשגגה, שנאמר (דברים יט ה) 'וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי', ויש ללמוד כן בקַל וָחֹמֶר, וּמַה יַעַר, שֶׁזֶּה לִרְשׁוּתוֹ נִכְנָס וְזֶה לִרְשׁוּתוֹ נִכְנָס, כלומר, שהמקום מופקר לכל, ואין אחד מהם נחשב כמי שנכנס לרשות חבירו, מכל מקום אם הזיק האחד את חבירו נַעֲשֶׂה כְּמִי שֶׁנִּכְנָס לִרְשׁוּת חֲבֵירוֹ, וְגוֹלֶה. אדם זֶה, שהזיק את אשתו, שֶׁלִּרְשׁוּת חֲבֵירוֹ נִכְנַס, אף שעשה כן בהיתר וברשות, לֹא כָּל שֶׁכֵּן שיש לחייבו. אַלְמָא – ומוכח מכאן, שהוא חַיָּב בְּנִזְקָהּ.
שנינו במשנה, 'שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְכוּ', אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין, והזיק זה את זה, פטורין'. תַּנְיָא בברייתא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר, אם היה אחד מהלך ואחד רץ, הרָץ חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשַׁנֶּה מדרך הליכת בני אדם, וכיון שהמהלך נהג כדרך בני אדם, והרץ שינה, הרץ חייב בנזקו. וּמוֹדֶה אִיסִי באופן שרץ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁהוּא פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָץ בִּרְשׁוּת, כיון שריצתו היא כדי לקנות צרכי שבת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה, שהרץ ביום חול חייב על נזקו, והרץ בערב שבת, פטור. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן רָצִין, וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה, אֲפִלּוּ אם אירע כן בַּחוֹל, כיון שנהגו שניהם בדרך משונה, שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין.
שנינו במשנה, 'הַמְּבַקֵּעַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְכוּ' והזיק ברשות הרבים, ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד, ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר, חייב'. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַנִּכְנָס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל נַגָּר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְנִתְּזָה לוֹ בַּקַּעַת – ניתזה חתיכת עץ קטנה מידו של הנגר וְטָפְחָה לוֹ עַל פָּנָיו של הנכנס, וָמֵת, פָּטוּר הנגר. וְאִם נִכְנַס אותו אדם בִּרְשׁוּת, חַיָּב. מבררת הגמרא, באופן שנכנס ברשות, בְּמַאי חַיָּב – באילו תשלומים חייב הנגר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, במקרה שהוזק הנכנס, חַיָּב הנגר בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, שהם נזק, צער, ריפוי ושבת [אבל מבושת פטור, כיון שלא התכוון לביישו], וּפָטוּר מִגָּלוּת, אם מת. רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרָבָא, מַתְנִי אַרֵישָׁא – שונה את דברי רבי יוסי בר חנינא על תחילת הברייתא, ששנינו בה, 'הַנִּכְנָס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל נַגָּר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְנִתְּזָה בְּקַּעַת וְטָפְחָה לוֹ בְּפָנָיו, וָמֵת, פָּטוּר', ועל דין זה אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, אם הזיק הנגר, חַיָּב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, שהם נזק, צער, ריפוי ושבת, וּפָטוּר מִגָּלוּת. מוסיפה הגמרא ומבארת, מַאן דְּמַתְנֵי לָהּ אַסֵּיפָא – מי ששונה כן בסיפא, שאף על פי שנכנס ברשות פטור מגלות, כָּל שֶׁכֵּן אַרֵישָׁא, שאם נכנס שלא ברשות פטור הנגר מגלות. וּמַאן דְּמַתְנֵי לָהּ אַרֵישָׁא – אבל מי ששונה כן על הרישא, שבאופן שנכנס שלא ברשות פטור מגלות, אֲבָל אַסֵּיפָא, כֵּיוָן דְּבִרְשׁוּת עָאל – כיון שנכנס ברשות, חַיָּב הנגר גָּלוּת.
מביאה הגמרא דעה שלישית בענין זה: רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, מַתְנִי לָהּ אַהָא – היה שונה את דברי רבי יוסי בר חנינא על דין זה, נאמר בפסוק לגבי חיוב גלות (דברים יט ה) 'וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת', ומלשון 'וּמָצָא' יש לדרוש פְּרָט לְמַמְצִיא אֶת עַצְמוֹ, שאם הנרצח הוא שעשה את הפעולה שגרמה למותו, פטור הרוצח מגלות, מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, אִם מִשֶּׁיָּצָאת אֶבֶן מִתַּחַת יָדוֹ הוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ, כלומר, שהשליך אדם אבן באופן שלא היתה אמורה לפגוע בחבירו, וחבירו התקרב לאותו מקום ומחמת כן פגעה בו האבן, הֲרֵי זֶה פָּטוּר. ועל דין זה אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, פָּטוּר מִגָּלוּת, אם מת הלה, וְחַיָּב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, אם הוזק. וּמַאן דְּמַתְנֵי לָהּ אַהָא – ומי ששונה את דברי רבי יוסי בר חנינא על דין זה, שאפילו שהניזק עשה את הפעולה שגרמה לכך שהאבן תפגע בו חייב הזורק בארבעה דברים, כָּל שֶׁכֵּן אַקַּמַּיְיתָא – בודאי יסבור כן באופנים שהוזכרו בברייתא לעיל, שלא עשה הניזק כל פעולה לסייע להיזק, הגם שנכנס שלא ברשות, שבודאי יתחייב המזיק בארבעה דברים. וּמַאן דְּמַתְנֵי אַהָךְ – אבל מי ששונה כן לגבי האופנים שהוזכרו לעיל, אֲבָל הָא – יסבור שבאופן זה, שהניזק הוא שקירב את עצמו וגרם לנזק, פָּטוּר המזיק לְגַמְרֵי. פוסק הרי"ף, וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּמַתְנֵי אַקַּמַּיְיתָא – ומסתבר לומר כדעת השונה את דברי רבי יוסי בר חנינא על האופנים שהוזכרו בברייתא לעיל, דְּפָטַר בְּהָא לְגַמְרֵי – ובאופן שהניזק קירב את עצמו והוזק, פטור המזיק לגמרי.
