משנה
נאמר בפסוק לגבי שור תם שנגח (שמות כא לא) "וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן". משנתנו מביאה מחלוקת בביאור ההלכות הנלמדות מפסוק זה: שׁוֹר שָׁוֶה מָנֶה – מאה זוז, שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם זוז, הרי הוא חייב חצי נזק, והיינו מאה זוז, וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְלוּם, נוֹטֵל הניזק אֶת הַשּׁוֹר החי, שהוא שוה מאה זוז.
שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם זוז שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם זוז, וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְלוּם, אָמַר רַבִּי מֵאִיר, עַל זֶה נֶאֱמַר הפסוק 'וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ', ומקבל הניזק מאה זוז, שזהו חצי נזק. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, וְכֵן הִלְכְתָא – אמנם כך היא ההלכה, אך אין זה פירוש הפסוק, שהרי במקרה זה קִיַּמְתָּ מה שנאמר 'וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ', וְלֹא קִיַּמְתָּ את סיום הפסוק, 'וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן', שהרי אין השור המת שוה כלום. וְאֵי זֶה הוא השור האמור בתורה, זֶה שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, וְהַנְּבֵלָה יָפָה חֲמִשִּׁים זוז, נמצא שהנזק הוא מאה וחמישים, וחצי הנזק הוא שבעים וחמשה זוז, שזֶּה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת, והיינו מאה עשרים וחמש זוז, וְזֶה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת, ונמצא שמפסיד המזיק שבעים וחמשה זוז, ומקבל הניזק שבעים וחמשה זוז.
גמרא
הובאו במשנה דברי רבי יהודה, שאם שור שוה מאתים נגח שור שוה מאתים, והנבילה יפה חמישים זוז, נוטל כל אחד מהם חצי החי וחצי המת, ונמצא שהניזק מקבל מאה עשרים וחמשה זוז [חצי מהחי השוה מאתים, וחתי המת השוה חמישים], ומפסיד שבעים וחמשה זוז, שהם חצי נזקו [שהרי הנזק כולו היה מאה וחמישים], והמזיק מפסיד שבעים וחמשה זוז [שהרי היה לו שור השוה מאתים, ועתה יש לו חצי השוה מאה, וחצי מת השוה עשרים וחמשה], ובכך הוא 'משלם' חצי מהנזק. ומשמע שבדין זה בא רבי יהודה לחלוק על רבי מאיר. תמהה על כך הגמרא, מִכְדֵּי [-והרי], בֵּין לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין לְרַבִּי יְהוּדָה, הַאי מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה שָׁקֵיל, וְהַאי מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָׁה שָׁקֵיל, כלומר, המזיק והניזק נוטלים כל אחד מהם מאה עשרים וחמשה, שהרי גם לדברי רבי יהודה, האומר שחולקים רק בשור החי, נמצא שמקבל הניזק מחצית מהנזק, והיינו שבעים וחמשה זוז מהשור החי, וכיון שהמת כולו נשאר בידו, והוא שוה חמישים, נמצא שיש לו מאה עשרים וחמשה זוז, וכן למזיק נשאר בשור החי חלק השוה מאה עשרים וחמשה, לאחר שנתן לניזק שבעים וחמשה, ואם כן, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק ביניהם, ובמה נחלקו. וְאַסִּיקְנָא – והסיקה הגמרא, שֶׁבַח נְבֵלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – מחלוקתם היא באופן שלאחר שמת השור, השביחה הנבילה ונעשתה שוה יותר מכפי שהיתה שוה בשעה שמתה, וכגון שבשעת הנגיחה היתה הנבילה שוה חמישים, ולאחר מכן השביחה ושוה מאה, רַבִּי מֵאִיר סָבַר, שֶׁבַח נְבֵלָה דְּנִיזָּק הֲוֵי – השבח שייך לניזק לבדו, שהרי המת ברשותו לגמרי, ומקבל הוא מחצית מהנזק כפי שהיה בשעה שמת השור, והיינו שבעים וחמשה זוז. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר, פַּלְגָּא – חולקים הם בשבח הנבילה, כיון שהמת שייך לשניהם, ונמצא שהמזיק משלם לניזק רק חמישים, שזהו חצי מהנזק לפי שווי הנבילה עתה. אֲבָל פְּחַת נְבֵלָה – אך מה שנפחת שווי הנבילה לאחר המיתה, כּוּלֵּי עַלְמָא לֹא פְּלִיגִי דְּנִיזָּק הֲוֵי – בין לרבי יהודה ובין לרבי מאיר ההפסד הוא של הניזק לבדו, דְשָׁמִין לַנְּבֵלָה כַּמָּה שַׁוְיָא – כיון ששמים את שווי הנבילה בִּשְׁעַת מִיתָה מֵעִיקָּרָא – בתחילה, כשמתה, וְאִי פָּחֲתָה לאחר זמן, פָּחֲתָה לְנִזָּק – רק הניזק מפסיד מכך. וּדְכוּלֵּי עָלְמָא נַמֵּי – וכן מודים רבי יהודה ורבי מאיר בדין זה, שדורשים את הפסוק (שמות כא לה) 'וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן', פְּחַת שֶׁפִּיחֲתָתוֹ הַמִּיתָה מַחֲצִין בַּחַי – את הפחת שנעשה בשעה שמת השור, חולקים בשור החי, שמשלם מחצית מהנזק מדמי השור החי, כְּגוֹן, שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, וְהַנְּבֵלָה יָפָה חֲמִשִּׁים זוּז, ולדעת רבי יהודה הרי מבואר במשנתנו שנוטל חצי החי וחצי המת, והיינו מאה עשרים וחמשה, אמנם גם לדעת רבי מאיר כך הוא הדין, שהרי כַּמָּה פִּחֲתָתוֹ מִיתָה, מֵאָה וַחֲמִשִּׁים, הִלְכָּךְ [-ולכן] מְשַׁלֵּם לֵיהּ שִׁבְעִין וַחֲמִשָׁה, וְחַמְשִׁין דִּנְבֵלָה שנשארים ברשותו, הָא [-הרי אלו] מֵאָה וְעֶשְׁרִין וַחֲמִשָּׁה, וְהַיְנוּ דְּקָא אָמְרִינַן – וזהו שאמרה הגמרא הַאי מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה שָׁקֵיל וְהַאי מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה שָׁקֵיל, כלומר, המזיק והניזק, כל אחד מהם נשאר עם מאה עשרים וחמשה זוז, וכפי שהתבאר.
