גמרא
אָמַר רַבָּה בַּר נָתָן, אף על פי שהמודה במקצת תביעתו של חבירו חייב שבועה דאורייתא, מכל מקום זהו רק אם הודה לו באותו מין של התביעה, וכגון שתבעו מאה דינרים והודה לו בחמישים, אך אם טְעָנוֹ שהוא חייב לו חִטִּים, וְהוֹדָה לוֹ הלה בִּשְׂעוֹרִים, פָּטוּר הנתבע משבועה, ואפילו מדמי השעורים עצמם פטור, כיון שהודאת בעל דין ללא תביעה אינה מחייבת אותו, ויכול הוא לטעון שהשיב כן דרך השטאה, כלומר, כשם שאתה תבעתני דבר שאיני חייב בו, כך אני השבתי לך בדרך שטות והודיתי בדבר שאיני חייב בו.
מבררת הגמרא, לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ – שמא נביא סיוע לדינו של רבה בר נתן מברייתא זו, דְּתַנְיָא בברייתא, טְעָנוֹ חִטִּים, וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִים, פָּטוּר. דוחה הגמרא, אִי מֵהָתָם – מברייתא זו אין להביא ראיה, כיון שאם היינו יודעים רק את דברי הברייתא, הֲוָה אֲמֵינָא – היינו עשויים לומר, מַאי – מה כוונת הברייתא בלשון 'פָּטוּר', פָּטוּר מִדְּמֵי חִטִּים, וּלְעוֹלָם חַיָּב בִּשְׂעוֹרִים שהודה בהם, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיענו רבה בר נתן דְּפָּטוּר לְגַמְרֵי, ואפילו מדמי שעורים.
וְאוֹתְבִינַן עֲלֵיהּ מֵהָא דִתְנַן – והקשתה הגמרא על דברי רבה בר נתן ממה ששנינו במשנתנו, הָיוּ השוורים הַנִּיזּוֹקִין שְׁנַיִם, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, וְהַמַּזִּיקִין שְׁנַיִם, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, הַנִּזָּק אוֹמֵר גָּדוֹל הִזִּיק אֶת הַגָּדוֹל וְקָטָן אֶת הַקָּטָן, וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא קָטָן אֶת הַגָּדוֹל וְגָדוֹל אֶת הַקָּטָן, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, ומשמע מכך, הָא לֹא מַיְיתֵי רְאָיָה – שאם אין הניזק מביא ראיה לדבריו, שָׁקֵיל כִּדְאָמַר מַזִּיק – נוטל הניזק לכל הפחות כפי שהודה המזיק, את דמי הגדול מהקטן, ואת דמי הקטן מהגדול, וקשה, אַמַּאי – מדוע הוא נוטל כן, והרי 'חִטִּים' וּ'שְׂעוֹרִים' נִינְהוּ – הרי זה כטוענו חיטים והודה לו בשעורים, שהרי התביעה היתה לשלם מהגדול לגדול ומהקטן לקטן, והלה הודה בחיוב שונה, מהגדול לקטן ומהקטן לגדול. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, אכן אין כוונת המשנה שנוטל בפועל את דמי הנזק, אלא היה הניזק רָאוּי לִטֹּל, אם היה טוען טענתו בלשון שמא, ובדרך ספק, שמא הגדול נגח את הגדול והקטן את הקטן, היה נוטל לכל הפחות כפי שהודה המזיק, וְאֵין לוֹ – אך כיון שתבע תביעתו בטענת ברי, הרי זה כטענו חיטים והודה לו בשעורים, שפטור אף מדמי שעורים, ואין המזיק משלם כלום.
וְאַקְשִׁינַן – והקשתה הגמרא על תירוץ זה, וְהָא תַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא על נידון זה, הֲרֵי זֶה מִשְׁתַּלֵּם לַקָּטָן מִן הַגָּדוֹל, וְלַגָּדוֹל מִן הַקָּטָן, הרי שמדובר על תשלומים בפועל, ולא רק 'ראוי ליטול'. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, שברייתא זו עוסקת באופן דְּתָפַס הניזק את השוורים, ובאופן זה אין מוצירים מידו. וְהָכִי נַמִּי – וכך הוא הדין גם לְעִנְיַן טְעָנוֹ חִטִּים וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִים, שאף שהנתבע פטור אפילו מדמי השעורים, מכל מקום אִי תָּפִיס – אם תפס התובע את דמי השְׂעוֹרִים, לֹא מַפְקִינַן מִינֵּיהּ – אין מוציאים מידו את מה שתפס, וְהָכֵי קָא פַּסְקֵי רַבְּוָותָא – וכך פסקו רבותינו, כְּדִכְתִיבְנַן – כפי שכתבנו.
שנינו במשנה, 'היו שנים רודפין אחר אחד, זה אומר שורך הזיק, וזה אומר שורך הזיק, שניהם פטורים. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁל אִישׁ אֶחָד, [שְׁנֵיהֶם] חַיָּבִים'. וְאוּקִימְנָא – והעמידה הגמרא דין זה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר, תּוֹרָא דְשוּתָּפֵי נִינְהוּ – השור המזיק נעשה שייך בעצמו לניזק, והרי הם שותפים בו עתה [ולניזק יש חלק בשור בשווי חצי הנזק שהזיק שור זה], ואפילו אם רוצה המזיק לשלם לו ממון תמורת נזקו אינו יכול, אלא השור המזיק עצמו נעשה שייך לניזק, וְטַעְמָא דְּאִיתְנְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ – ולכן דין זה הוא רק כאשר שני השוורים המזיקים קיימים, ויש לניזק בוודאות חלק באחד מהם, דְּלֹא מָצִי מַדְחֵי לֵיהּ – ואין המזיק יכול לדחותו, שהרי ממה נפשך אחד מהם ודאי הזיקו והרי הוא שותף בו, אֲבָל לֵיתַנְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ – אבל אם שניהם קיימים, אלא אבד אחד מהם, מָצִי אָמַר לֵיהּ – יכול המזיק לומר לו, זִיל אַיְיתִי רְאָיָה דְּהַאי תּוֹרָא אַזְּקָךְ – לך והבא ראיה ששור זה הוא שהזיק לך, וַאֲשַׁלֵּם לָךְ, אך כל זמן שאינך מביא ראיה לכך, יתכן שהשור האחר, שאבד, הוא שהזיקך, והפסדת את חלקך בו. אמנם לדעת רבי ישמעאל אין הניזק נעשה שותף בגוף השור, אלא מוטל חוב התשלומים על בעל השור, וממילא גם אם אבד אחד מהם לא נפטר מתשלומי הנזק.
סְלִיקוּ לְהוּ פֶּרֶק הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד
