משנה
הִנִּיחָהּ – הניח את הצאן בַּחַמָּה, אף שנעל בפניה כראוי אין זו שמירה מעולה, כי מאחר והשמש מצערת אותה, בודאי תתאמץ לברוח משם, אוֹ שֶׁמְּסָרָהּ בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, שאינם בני דעת גמורה לשמור על הצאן, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה, חַיָּב הבעלים.
מְסָרָהּ לְרוֹעֶה, נִכְנָס הרוֹעֶה תַּחְתָּיו להתחייב בשמירה ובתשלומים אם הזיקה, ובגמרא יבואר האופן שבו נאמר דין זה.
נָפְלָה הבהמה לַגִּינָה, כגון שהיתה הגינה נמוכה מרשות הרבים, והלכה ברשות הרבים והוחלקה באונס ונפלה לגינה שתחתיה, וְנֶהֱנֵית על ידי שנפלה על ירקות שהחלישו את מכת הנפילה, או שלאחר שנפלה לגינה אכלה מהירקות הצומחים שם, מְשַׁלֵּם בעליה רק את מַה שֶּׁנֶּהֶנֵית – כשיעור ההנאה שהיתה לבעליה, כגון שהרויח שאינו צריך לתת לה עתה מאכלים נוספים, אך אינו חייב לשלם את שיעור הנזק [כגון שהירקות שאכלה היו יקרים יותר ממה שדרכה לאכול אצלו, משלם כשווי המאכלים שהיא רגילה לאכול אצלו, ולא כשווי הירקות שאכלה].
יָרְדָה הבהמה כְדַרְכָּהּ לגינה של אחר, וְהִזִּיקָה, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה, והיינו כשווי הירקות שאכלה. ומבארת המשנה, כֵּיצַד מְשַׁלֵּם מַה שֶׁהִזִּיקָה, אין אומדים את שווי הירקות שאכלה בפני עצמם, שזהו שווי רב, אלא שָׁמִין בֵּית סְאָה – שטח גדול של חמישים אמה על חמישים אמה בְּאוֹתָה שָׂדֶה, שבתוכו יש את הערוגה שנאכלה על ידי הבהמה, כַּמָּה הָיְתָה כל אותה בית סאה יָפָה להימכר קודם הנזק, וְכַמָּה הִיא יָפָה עתה, לאחר הנזק, ובאופן זה הנזק הוא פחות מאילו היינו שמים את הערוגה בפני עצמה, כיון שביחס לבית סאה אין הנזק של הערוגה האחת ניכר כל כך. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, אִם אָכְלָה הבהמה פֵּירוֹת גְּמוּרִין, שהבשילו לגמרי, יְשַׁלֵּם שווי פֵּירוֹת גְּמוּרִים, ואין שמים את מה שאכלה ביחס לבית סאה, אלא כפירות גמורים העומדים למכירה בפני עצמם, אִם סְאָה, סְאָה. וְאִם סָאתַיִם, סָאתַיִם. ורק אם אכלה פירות שאינם גמורים, וזקוקים עדיין לקרקע, שמים אותם אגב קרקע גדולה בשיעור בית סאה.
גמרא
שנינו במשנה, 'מסרה לרועה, נכנס הרועה תחתיו'. מבררת הגמרא, 'תַּחְתָּיו' דְּמַאן – תחת מי נכנס הרועה להתחייב בשמירה, אִילֵימָא תַּחְתָּיו דְּבַעַל – אם תאמר שנכנס הרועה תחת בעל הצאן, תָּנִינָא חֲדָא זִימְנָא – הרי כבר שנינו כן במשנה פעם אחת, שכך שנינו לעיל (פרק רביעי), 'מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם וּלְשׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וּלְשׂוֹכֵר, כֻּלָּן נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים', ואם כן מה הוסיפה משנתנו לחדש כאן. מבארת הגמרא, אֶלָּא כוונת המשנה שנכנס הרועה תַּחְתָּיו דְּשׁוֹמֵר, והיינו שאם מסרו הבעלים את הצאן לשומר, והשומר מסר את הצאן לרועה, חיוב האחריות הוא על הרועה האחרון. ואמנם, דין זה הוא כְּגוֹן שֶׁמְּסָרָהּ הָרוֹעֶה לְבַרְזִילֵיהּ, כלומר, מסר הבעלים את הצאן לרועה גדול, שיש תחתיו כמה רועים קטנים המסייעים לו, ומסר את הצאן לאחד הרועים הקטנים, דְּאוֹרְחֵיהּ דְּרוֹעֶה לְמִמְסְרֵיהּ לְבַרְזִילֵיהּ – שדרך הרועה למסור את הצאן הניתן לו לאחד הרועים הקטנים שתחתיו, וכיון שעשה כן בידיעת והסכמת הבעלים, מתחייב הרועה הקטן באחריות הצאן. אֲבָל לְרוֹעֶה דְעָלְמָא – אבל למסור את הצאן לרועה אחר, לֹא – אין לו רשות, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו להלכה, שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר, אפילו אם לא מיעט בשמירתו, ואפילו שומר חינם שמסר לשומר שכר, שהרבה בשמירתו, מכל מקום חַיָּב השומר הראשון, ואפילו באונסים, כיון שיכול הבעלים לומר לו שאין השומר השני נאמן לו בשבועה לומר שנאנסה הבהמה.
